בספטמבר 1986 הצלם ג’פרי וולין קרא על המקרה הטרגי של אלן מארקס, שנרצחה בשכונת העוני פיג’ן הילס באינדיאנה. הוא פעל כצלם משטרתי במשך כמה שנים והנושא ריתק אותו כדי להגיע לשם ולצלם את תושבי המקום. בארבע שנים שהעביר במקום וולין, פרופסור לצילום מאוניברסיטת אינדיאנה, הוא נודע על ידי המקומיים כ”איש הצילום”. מצלמת הפילם שלו תיעדה כ-2,500 תושבים. ב-2010 טרגדיה שוב הכתה את האיזור והוא שב לתעד את זירת הפשע, הפעם כדי לגלות כי הנרצחת הייתה אחת מהנשים שהוא צילם שני עשורים לפני כן.
וולין, שעבודותיו הוצגו וזכו להכרה בארצות הברית ובאירופה, החליט שהוא חייב לחזור לפיג’ן הילס ולתעד את האנשים שצילם לפני 20 שנה. הוא לא תיאר לעצמו עד כמה רחוק הוא יצטרך ללכת בשביל זה. הוא עבר בית אחר בית בניסיון לאתר את המצולמים שלו ולברר אם מישהו מכיר אותם. זה לא היה פשוט בכלל. הזמן עשה את שלו.
פייסבוק התגלה ככלי האפקטיבי ביותר, דרך הרשת החברתית וולין צד את מצולמיו אבל גילה על הדרך שחלקם בכלא או אפילו מתו.
הפרויקט הזה נגע בי במקום שבדרך כלל תמונות מצליחות, לשים דגש על הזמן שחלף, מה היו אנשים ומה הפכו להיות, איך החיים הותירו חותם בתווי פנים והקשיים ניכרו בשפת הגוף. משהו מלנכולי, קריר ונוגה חולף בין התמונות ולא קל למצוא את המילים שבאמת יתארו את הטעם שהתמונות משאירות. האנשים השתנו מאוד. נער רזה הפך לאיש שמן, נערה קטנה ושובבה הפכה לאישה קשת יום. קשה להבין שלא ניתן להישאר אותו דבר ושום דבר לא נותר אותו דבר, רק הצילום קופא בזמן. וולין סגר לבסוף מעגל של עשרים שנה. יהיה מעניין לראות מה יעלה בגורלם בעוד עשרים שנה. אם יחיו עד אז.
קים
1988
2011
ג’וניור
1991
2012
טימי
1991
2012
וונדי
1990
2011
קארל
קארל עם אביו 1990
קארל עם בנו 2014
קווין
1988
2013
קריסטל
1988
2014
מרווין ואביו
1991
2014
דרך Behold
