המופע האקוסטי סי היימן – קפה קאמרי
אם היו מבקשים ממני לתאר בשתי מילים בלבד את סי היימן, הייתי אומר שזו משימה קשה ביותר, אבל הייתי בוחר במילים: נדיבה, ומקצוענית. והייתי נותר בחסך רציני. אבל לכך עוד אחזור. כמעט שנה חלפה מאז הייתי במופע שלה בזאפה, שבו מבחיניתי התחיל המסע שלה 25 שנה על הבמה.
הגעתי בסביבות 20:15 לרחבה של המרכז לאומנויות הבמה, מזג אויר נעים ונוח. יושב בחוץ ברחבה, וסופג את האוירה לפתע אוזני קולטת את נגינתו של חצוצרן והוא מעורר את הרחבה בנגינתו ומרעיד את האויר. אחר זמן, הולך לכניסה ומוריד כמה שקלים לתיק החצוצרה של החצוצרן, ונכנס פנימה, לפני פתיחת הדלתות יושב בכניסה וסופג את השוני לעומת הזאפה לפני שנה. תאטרון יש אוירה של תרבות עם מסורת שזו באמת עיר של 100 שנה. לעומת תחושת המאה ה-21 הפלסטית של הזאפה. כמה הצגות ! עושה חשק ! אבל מה, תאטרון מבחינתי זו אומנות שצריך לבוא ביחד כדי לחלק אחרי ולא לבד.
עולה לקומה השניה, יין של כהנוב לחג, מחליף כמה מילים וחיבוק עם סי, מזמן לא התראינו. שמחנו.
המופע מתחיל, כה שונה מזאפה, אינטימי, יש תחושה אני מניח שלרובנו שם, היה שסי, שרה לכל אחד מאיתנו אישית ולא לקהל ככלל. אני יושב ומאזין ומסתכל על המופע, המקצוענות, ובאה השאלה? מאיפה לאמנית הזו יש את הכוחות להריץ מופע כזה מורכב, שאני כצופה רואה רק את קצה הקרחון של מאמץ ששיאו הוא המופע שאני צופה בו. וכל הצוות על הבמה, מופיע, כאילו שזו תחילת הדרך ולא מצב של מעל שנה מאז שהכל התחיל.
פרספקטיבה של עבר הווה, רעייתו של אהוד מנור הייתה, סי שרה את עכשיו בעצם טוב, המילים של אהוד מנור, הלחן של נחום היימן. קשה להאמין שכבר עשור מאז שהיוצר הענק הזה אהוד מנור איננו.
שיר שבמילותי באה השאלה, עכשיו בעצם טוב אז על מה אנחנו מדברים ברמה של הזוגיות של האדם לרעהו או המצב שלנו כמדינה?
בהופעה זו אירחה סי את שי סול, והן פתחו בדואט נפלא לשיר חצי עולם ….
פתחתי ואמרתי, שאם הייתי צריך להגדיר את סי, אחת המילים שהייתי משתמש בהן היא נדיבה, זה בא לידי ביטוי כאשר שי סול, שרה את שירה מלאכים, סי פשוט נעלמה מהבמה. ושי פשוט נגעה ללב הקהל עם קולה המדהים. בשירה מלאכים, אינני יודע מה שאר הקהל חש כשהוא שמע את השיר הזה, לי זו היתה פעם ראשונה ששמעתי את השיר, זה כבר לא שיר מחאה זה שיר מבחינתי של כאב כה עמוק שאי אפשר לתאר, נשמע שהדור הצעיר כה סובל שאין לו כוח למחות אלא רק לזעוק בכאב.
אח”כ ורד פיקר, קיבלה את הבמה והרעידה את האולם בשירה: רציתי אהבה ופשוט חישמלה את האולם. היה מהמם
השיר הזה הביא את המופע לישורת האחרונה,
וממופע אינטימי הגענו לרוק הקלאסי של סי: גיבור גודול ועולם תעשייתי, ואני לפחות נשארתי עם טעם של עוד.
אפשר ללמוד מהמופע הזה, ששיתוף פעולה ולא רק תחרות היא דרך טובה מאוד לפרוח ושיש מקום לכולם.
שני מופעים מאד שונים זה מזה ויחד עם זה כה דומים בקיצור היה כדאי אתמול וגם לפני שנה.
סי יישר כוח!
לתמונות
https://www.facebook.com/media/set/edit/a.10152696971595812.1073741915.589845811/
