אתמול שודר ראיון שנוי במחלוקת ב”עובדה” עם ארז אפרתי, מאבטח הרמטכ”ל לשעבר שהפך למורשע בניסיון למעשי סדום ותקיפה, על אף ולמרות הקמפיין ברשת שקורא להחרים את הצפייה בראיון. הטענות הלגיטימיות של גולשים רבים היו “אסור לתת לו במה”, “זה פוגע ברגשות הנשים שחוו אונס”.
“נעימת הפסנתר הנוגה כמעט השכיחה את כל הפעמים בהן אילנה דיין קראה לבחורה שנאנסה “מתלוננת”. אפרתי הורשע, נכלא ושוחרר אבל הקורבן עדיין מתלוננת”
— Raz (@FakePlasticUser) March 24, 2015
הרבה נשים לא יאהבו לקרוא את זה ופמיניסטיות יתעבו את דעתי השונה. מי שירתעו במיוחד יהיו נשים אשר עברו הטרדה מינית או אונס ואחיה עם זה לא משום שאני מעוניינת לפאר אנסים אלא כי דעתי בעניין שונה והיא לגיטימית כמו החרמת הצפייה בראיון.
יש המאבד עולמו בשעה אחת. #אילנהדיין
— ygurvitz (@ygurvitz) March 24, 2015
בניגוד למה שצופים וצופות חושבים, עיתונות ותוכניות המשודרות על המסך אינם תכנים כבקשתכם. תוכניות אלה מונעות משיקולים מסחריים ואולי אחרים אך מטרתן אינה למצוא חן או להיות אהובות, לפחות על הנייר. הן לא נועדו ללכת על ביצים או לפנות לאלוהי המוסר והפוליטיקלי קורקט. הן נועדו להיות מעניינות ולעורר דיון. מכאן עדיף להימנע מקלישאות, מוזיקה דרמטית סתומה, כל מה שבנאלי. רצוי באמת להתעמק ולא סתם לחרטט ראיון על הדרך.
אפרתי. מתוך הראיון ב”עובדה”
בחברה מתקדמת, ליברלית ודמוקרטית ניתנת הזכות לייצר תוכנית (כן, גם ריאליטי פח או ראיון עם אנס) וניתנת הזכות להצביע בשלט ולא לצפות בה. הזכות השנייה חלה גם על כל אישה שנאנסה או הוטרדה. נכון, הן נמצאות במקום פגיע, הן חשות ש”אונסים אותן פעמיים” בזמן צפייה, הן חושבות שעל אפרתי להירקב בכלא לכל ימיו ולסתום את פיו עם נייר דבק. ועדיין, זכותה של אילנה דיין לחשוב שזה מעניין ולרצות לשדר את דבריו.
כאן המקום לציין שאין לי קשר ל”קשת”, אין לי קשר לאילנה דיין ולא, לא שילמו לי על דבריי. נקסט.
צפיתי במאות פרקים של תוכניות שסיקרו רציחות, אונס, שוד, מה לא. בארצות הברית תוכניות כאלו מופקות כל הזמן. יש להן קהל ויש להן רייטינג אבל הכי קריטי: יש בהן עניין. מדובר בתוכניות מרתקות למי שפיתח סקרנות כלפי המוח הקרימינלי וגם למי שחרד מפני הרוע בעולם. חלק מהתוכניות הללו עוקבות אחרי הסיפור האישי ונאמנות לעלילת הטרגדיה כפי שקרתה ומספקות הצצה נדירה למוח סאדיסטי, סוציופטי, פסיכופטי ומעניקות לצופה אבחון ברור לגבי מה מוביל את האדם למעשיו.
בחלק מהתוכניות מראיינים אסירים לפני שיוצאו להורג, בתוכניות אחרות מראיינים את הרוצחים עצמם ומבקשים מהם לפרט לפרטי פרטים מה עשו ביום הנורא. בתוכניות אחרות שומעים את הצד של הפושע מול הצד של הקורבן. מדובר, תהיו בטוחים, מעבר לרייטינג המובטח, במסע פסיכולוגי מהפנט. נכון, אני כנראה בחברת מיעוט כי רוב הנשים מעדיפות לא לבהות בדקסטרים אמיתיים. אפילו אבא שלי לא מבין למה אני צופה בזה אבל העובדה נותרה ברורה: זכותי לצפות בזה.
הנשים אשר יצאו לתקוף את אילנה דיין הן אולי אותן נשים שתקפו את הרעיון לראיין את הנשיא לשעבר משה קצב. נשים אלו רוצות להעלים את הסיקור התקשורתי של אנסים מהתודעה כאילו שניתן להעלים אונס מהעולם. מחשבה נאיבית ואוטופית אבל לא מציאותית. אולי הן חושבות שאם יטאטאו את זה מתחת לשטיח בחדר העריכה העולם לא ירצה לשמוע את הצד השני. אבל שוב, הצופה יחליט אם בא לו לשמוע מה עבר על אפרתי, מה הוא למד בזמן שהותו בכלא, מה הוביל אותו למעשיו. היופי בחיים זה שאפשר בלחיצת כפתור לעבור ערוץ. איש לא מכריח אף אחד לשבת מול הראיון.
הבעיה עם הטלת חרם על ראיון זה או אחר הוא היכן עובר הגבול ומי אמור לקבוע אותו? ובעיקר, מה יהיה החרם הבא? לטעון שראיון עם אנס מעודד אונס הוא מעניין אבל אני תוהה עד כמה הוא הוכח בפועל. נכון, פושעים רבים מבצעים את מעלליהם כדי לזכות בכמה דקות תהילה אבל זה הרבה יותר חמקמק ומורכב מזה. לפי ההיגיון הזה, אל תראיינו גם דוגמניות רזות (כולן) כי הן מעודדות אנורקסיה. גם אנורקסיה זה נורא וחולות המנסות להשתקם עלולות להתדרדר בגלל הראיון. לפי היגיון זה, אסור לכם לקרוא או לשמוע ראיון עם גל גדות, רותם סלע או כל דוגמנית השוקלת כמו קולב ממוצע.
לפי ההיגיון של הנשים המחרימות את הראיון עם אפרתי, אל תשדרו ראיון עם כל הברני מיידופים של העולם ואל תרצו לדעת איך הוא עשה את מה שעשה. הרי, הוא יכול לעודד עוד מושחתים צווארון לבן לחטוא. ואל תצפו ב”בוני וקלייד”, הרי זה יעודד שוד. תחרימו חצי מהסרטים ההוליוודיים וראיונות הטלוויזיה. בקצב ההחרמות הזה, נישאר עם דובוני אכפת לי על המסך. נחיה בעולם שכולו ורדרד, אור ואהבה. כמה חבל פשוט שהמציאות לא מיישרת קו עם החזון המתקתק הזה.
אם צריך סיבה באמת למה לצפות בראיון עם אפרתי הוא לא רק כי זה זכותנו. כשאנשים רואים אדם שעבר כברת דרך, ניכר המחיר ששילם כמו חומרת הפשע שביצע. החברה בעצם מצביעה עליו ואומרת לכל מי שנמצא אי שם “לתקוף לא משתלם. הנה, הוא נרקב בתא הקטן הזה, במקום לבהות בים או לצחוק עם חברים בבית קפה”.
גברים רבים יכולים גם לחשוב שלהטריד, לתקוף או לאנוס לא משתלם מדבריו וזו תזכורת מהדהדת שאם לא בא לך להירקב בכלא, אל תלך למחוזות הללו. במילים אחרות, העובדה שאנחנו מסקרים עניין מסוים לא בהכרח אומרת שאנחנו מהללים או תומכים בו. זו גישה שטחית מדי שלא מתמודדת עם מציאות מורכבת ומובילה בהכרח לתת את הבמה אך ורק לתופעות נחמדות ונעימות והמציאות היא הרי לא כזו. ראוי לתת במה אפילו לשטן בכבודו ובעצמו.
מה שכן, לא יזיק לתת במה רחבה יותר לנשים אשר נפגעו. הסיפור שלהן מעניין לא פחות, איך התמודדו עם מה שחוו, איך ממשיכות קדימה וכל מה שיכול להיות חשוב וראוי לשמוע. זה לא “הוא” או “היא”.
אשב מרותקת גם מול ראיון עם נפגעות תקיפה מינית כמו מראיון עם התוקף. אם לא ניתן להביס את משחק הרייטינג אז מומלץ להצטרף אליו. אולי נעשה לנשים אלו עוול כי לא רוצים מספיק לשמוע את סיפורן וזה כבר מאבק לגיטימי: לרצות להישמע. קל יותר להיאבק על הצורך להישמע מאשר לנסות להיאבק כדי להשתיק.
בסופו של יום, כל אדם יצביע בשלט. בזמן הראיון הבא עם איזה אנס נשים החשות פגועות מכך יכולות לבהות בסרט מצויר, לקרוא ספר או לבהות מול מסך שחור. אמנם הו נפגעו קשות אבל אין זה מעניק להן אוטוריטה על העניין הציבורי. אני מניחה שרובן כן בהו בראיון אתמול אבל בעיקר כדי להתנגד לו למחרת.
