לטירוף פנים רבות. לפעמים הוא נראה למרחקים אבל לעתים בלתי נראה. מה שכן, בתקופה הוויקטוריאנית, שיגעון הוגדר אחרת ונראה באופן מאוד בולט אם להתבסס על התצלומים המצמררים הללו שנלכדו במצלמה של הנוירולוג בכיר, סיר ג’יימס בראון. להביט לתוך עיניהם ולחוש מוטרדים. מאוד.
כאן אתם עדים לתמונות מטופלים במחסה שייסד ויליאם טוק, “West Riding Pauper Lunatic”, ביורקשייר, 1869. אלה הם חולים שטופלו בשל מחלות נפש, מאניה דיפרסיה, טירוף ואפילו מלנכוליה. לפי פרצופם, הם עברו משהו רע מאוד.
היום, כשהיחס לפגועי נפש שונה לחלוטין וטוב בהרבה, זה רק גורם לך לחשוב מה עשו לאנשים המסכנים האלה. למרות שנהגו כלפי מטופלים רבים באופן מחריד וברברי כאן סללו את הדרך לטיפול אתי יותר עבור החולים מנטלית. בזמנו היה נהוג לראות בחולים אלה “פחות מבני אדם”, אך טוק היה מאלה שהאמינו שצריך לנהוג באדיבות ובעדינות למטופלים.
מהממצאים עולה כי הם חיו בתנאים קשים. בחדר היו כ-70 מיטות ומדובר במיטות צרות מאוד. כל יום היית צריך לחטט בערימת הבגדים ולשלוף משם את מה שהתאים למידות שלך. הייתה הפרדה בין נשים לגברים וזאת משום שהאמינו שהטירוף עובר בתורשה.
מי שהיה כשיר לעבוד בחוץ שובץ בתפקידים שונים ואחרים פשוט נותרו בבידוד. הטיפול בחולים היה בסיסי ואז האמינו שפשוט צריך לסובב את הכסא שלהם מהר. אז האמינו שמוח של מטורף מסתובב סחור סחור ואם ניתן להדביק את קצב הסחרור של הכסא למוח הם “יבטלו אחד את השני”.
במקום חקרו את רקע המטופלים וניסו לאפיין מה גרם לטירוף. לא סיממו אותם לדעת. הם ניסו לבדוק האם היו סיבות ביולוגיות לשיגעון ומה הן היו. כידוע, הרבה נכתב אודות המושג טירוף. מספיק לקרוא את ספרו החשוב של מישל פוקו “תולדות השיגעון בעידן התבונה”, שהציג גישה ביקורתית למונח. מהו טירוף והאם המטורף אינו האדם אשר דווקא רואה צלול? מהו בכלל נורמלי ובעיני מי? אם טירוף מתבטא בלצאת נגד הנורמות, המשטר הקיים, הלך הרוח הכללי, אז הוא בעצם מצב הכרחי לכל חברה בריאה.
בהתחשב בכך שבעבר הגדירו גייז כמטורפים, ניתן רק להעריך את כברת הדרך שעברנו מאז. מוסדות לחולי נפש נתפשו אז כאטומים, קרים ועם אחראיים שאינם מקשיבים למטופל. הם מידרו אותם, החזיקו אותם בתת תנאים ואחרי שהייה במקום כזה כל אחד היה נטרף. אבל המוסד הספציפי הזה היה אחרת. הוא היה הראשון בבריטניה ששלף את החולים מחוץ לחברה וערך בדיקות מקיפות וטיפולים רבים.
בכך הם הגנו על החברה מאלו שיכולים היו להזיק לציבור פיזית. המקום עצמו החזיק מוסדות עצמאיים משלו, מאפיה, מכבסה, קצב לבשר, מחלבה והכל כדי להיות מנותקים מבחוץ כנראה.
מתחת לכל צילום שורבטו הערות על המטופלים והתמונות הן חלק מהממצאים הרבים שנשארו במקום הזה, ביניהם 5,000 תצלומים. סיר בראון אחר כך שיתף פעולה עם צ’ארלס דרווין בספרו “The Expression of the Emotions in Man and Animals”. ואולי כאן המקום לצטט את ניקוס קאזאנצאקיס, מתוך הספר “זורבה היווני“, מפי הדמות “אלכסיס זורבה“: “כל אדם יש לו שגיון משלו, אבל הגדול שבכל השגעונות הוא, לדעתי, כשאין לאדם שום שגעון”.
סיר בראון. סלל את הדרך לטיפול אתי יותר בחולים.
מחוץ לחברה, בעולם משלהם.
דרך Mail Online
