לאמנית ליז אולברט יש ניסיון מר עם דכאון קליני. היא סבלה מדכאון בשנות ה-20 המוקדמות בחייה. רק לפני חמש שנים רשמו לה הרופאים טיפול תרופתי שייצב את מצבה הנפשי.
היום היא מספרת שעד אז היא הרגישה שחיה חיים כפולים: בבוקר היא קמה, התלבשה, הלכה לעבודה והתנהגה כאילו הכל כרגיל. רק כשחזרה הביתה היא הרשתה לעצמה להתפרק, לשכב ללא מעש על הספה ולא לעשות כלום.
לפני כשנה החליטה אולברט לבחון שוב את הצלקות שהותיר בה מצבה הנפשי, והתחילה להפגש עם אנשים נוספים שחולים בדכאון קליני. לאחר שיחה איתם, היא צילמה כל מרואיין פעמיים: פעם אחת ב”ימים הטובים” בהם הדכאון מסתתר מתחת לפני השטח, ופעם אחת ברגעים הכי קודרים. מתחת לתמונות רשומים בכתב יד וידויים מפי החולים שמספרים על חייהם בכל אחד מהמצבים.
האובייקט הראשון בסדרה היתה היא עצמה:
בדכאון: הכלב שלי ניקו, יין אדום ופיצה, מדע-בדיוני, ספרי פנטזיה, עובדת בסטודיו שלי, שומעת ספרי אודיו, מנמנת, נשארת בבית, חברים קרובים, מנסה לא לחשוב. הרבה הרבה שינה…
לא בדכאון: חברתית, happy hour, יוצאת לקמפינג, מטפסת, רואה דברים בוצרה אופטימית, הכל יהיה בסדר
ואז הגיעו האחרים.
בדכאון: לבד, עם החתולים שלי
לא בדכאון: מוזיקה, בישולים, עם חברים
בדכאון: קטנה ונזקקת
לא בדכאון: חיוניות ואהבה לחיים
בדכאון: חסרת כוחות
לא בדכאון: אמנות שרק מחכה לדמיון שלי
לא בדכאון: מרגיש חי ויצירתי
בדכאון: בדידות, שנאה עצמית
דרך Slate
