קטע מספר החדש של נחמיה שטרסלר, “ושלא יﬠבדו ﬠליכם” (לקריאת פרק מהספר) שמתפרסם במסגרת מועדון הקוראים החברתי של חורים ברשת וכנרת זמורה דביר. רוצים לקבל את הספר ללא כסף? הצטרפו חינם לאפליקציית המארקט הקהילתי החדש שופישופ, תרמו תגובה מנומקת לדיון בסוף הכתבה או בפייסבוק והוסיפו בסוף התגובה #Horimbooks. התגובות הטובות ביותר על פי בחירת העורך יזכו את המגיבים בעותק מהספר. התחרות תסתיים ב-29.10.14 ב-14:00 לתקנון התחרות.
איך זה שישראל מחזיקה בשיא העולמי של “ליקויי למידה”? כדי להסביר זאת, צריך להיכנס לראשו של הפוליטיקאי המצוי ולהבין שהוא לא מחפש הישג אמיתי דווקא.
הוא מחפש כותרת טובה בעיתון או משפט מחמיא בתקשורת. מספיק שידווחו שהוא הגיש הצעת חוק מעניינת, או שהוא מתכוון לשנות, להזיז, לקדם, לבצע, והנה הוא כבר נחשב לסיפור הצלחה גדול. הוא לא חייב להביא קבלות על “עשייה”. אף אחד גם לא יטרח לבדוק אם ההבטחות שלו קוימו אם הצעת החוק שלו עברה, אם הרפורמה יצאה לפועל. מספיקה הידיעה בתקשורת.
הרי הדרך מכותרת בעיתון ועד לרפורמה מבוצעת היא ארוכה ומייגעת. קודם כול צריך להקים ועדה שתלמד את הנושא ותציע שינויים. אחר כך צריכה הרפורמה לעבור ברוב בממשלה, ובהמשך לעבור בכנסת בשלוש קריאות. בו בזמן צריך השר להגיע להסכמה עם כל קבוצות הלחץ שמתנגדות לרפורמה, כולל ההסתדרות — וזה ממש לא קל. ואז צריך ליישם את כל השינויים בשטח ולעמוד מול כל הבג”ץים.
לעומת זאת, הוצאה של הודעה לתקשורת זו פעולה קלה ומהירה. בעזרת כמה הודעות כאלה, המנוסחות היטב על ידי יועץ תקשורת מנוסה, אפשר ליצור את הרושם שהרפורמה כבר בביצוע, למרות שבפועל מדובר ברעיון ראשוני בלבד. לכן אין זה מפתיע שהמקצוע “יועץ תקשורת” הפך לכה מבוקש. הרי אצלנו: עשית ולא פירסמת? לא עשית! פירסמת ולא עשית? עשית!
לאחרונה התפתח ענף חדש בתחום החינוך, שמשפר באופן דרמתי את שיעור מקבלי תעודות הבגרות: ענף “לקויי הלמידה”. פעם, בשנים העתיקות ההן, תלמיד שהפריע בשיעור, נכשל בבחינות או כתב חיבור בשגיאות כתיב, היה נחשב לסתם עצלן. היום חס וחלילה לקרוא לו עצלן. היום הוא לא אשם בכלום. היום הוא בעצם תלמיד טוב, חרוץ ומתאמץ, אך למזלו הרע סובל מדיסלקציה זו או אחרת, או מהפרעת קשב, או מהפרעת ריכוז או מבעיה אחרת שלא תלויה בו כלל. אז מה רוצים ממנו לעזאזל?
מומחים בתחום אומרים שכ־8% מהאוכלוסייה סובלים מליקוי למידה זה או אחר, לכן ראוי להקל עליהם בבחינות, כדי שלא יהיו מופלים לרעה מול נבחנים אחרים. זה נשמע הגיוני. אבל בשנים האחרונות תפחו ה־8% הללו לממדים גרוטסקיים.
בבחינות הבגרות של 2007 הגיע מספרם ל־59 אלף תלמידים מתוך 252 אלף נבחנים. כלומר 23% מכלל התלמידים הציגו מסמכים שלפיהם הם “לקויי למידה” — פי שלושה מהנתון הסביר. אבל זה כלום לעומת 2011, שאז קיבלו 35% מכלל התלמידים שניגשו לבחינות הבגרות הקלות שונות עקב הגדרתם כ”לקויי למידה”. פי ארבעה! מהנתון הסביר.
לכן זה רק עניין של זמן עד ש־100% מהתלמידים יוגדרו כ”לקויי למידה”.
כולם יודעים שבחלק נכבד מאוד מהמקרים כל עניין ליקוי הלמידה אינו אלא תרגיל להשגת הקלות, כמו תוספת זמן או בחינה בעל פה. הולכים לפסיכולוג חינוכי, משלמים לו כמה מאות שקלים ומחכים לאבחנה. אם הוא “לא הצליח” לאבחן את הבעיה, הולכים לפסיכולוג ב’. ואם גם הוא נכשל במשימה, הולכים לפסיכולוג ג’ — עד שהבעיה “מאובחנת כראוי”. וברור שאותו מאבחן ש”איבחן כראוי” זוכה מיד להמלצות חמות ולפרנסה טובה מעוד הורים ותלמידים.
ומשום שזה עניין של כסף, מספר “לקויי הלמידה” ביישובים מבוססים גבוה בהרבה ממספרם ביישובים עניים. יש יישובים שבהם 50%! מהנבחנים קיבלו אישור להיותם סובלים מ”ליקוי למידה” זה או אחר.
בשנים האחרונות התרבו גם מכוני הבדיקה הפרטיים שמשתמשים בתוכנת מחשב, שמעבירה את בני הנוער מבחנים מהירים כדי לייעל את השגת האישור.
משרד החינוך היה יכול לשים סוף לדבר אילו היה מעביר את האחריות לאבחונים לפסיכולוגים עובדי המשרד. אבל למה לו לעשות זאת? הרי ככל שיש יותר בני נוער המאובחנים כ”לקויי למידה”, כך שיעור מקבלי תעודת הבגרות עולה, ואז בית הספר מרוצה, התלמיד מרוצה, ההורים מרוצים, ושר החינוך מאוד מרוצה.
