מנגנון ההמלצות של פייסבוק, זה שמציע לכם חברים חדשים ברשת החברתית שיכול להיות שאתם מכירים, מנוהל על ידי רובוטים. התוכנה הזו סורקת את רשימות החברים של החברים שלכם, מחפשת חברים משותפים ופריטים היסטורים משותפים ומציעה לכם לפי הממצאים לצרף אנשים חדשים לרשימת החברים שלכם. למדתם ביחד באותו תיכון ויש לכם 20 חברים משותפים? סביר להניח שתכירו זה את זה – ופייסבוק יודעת את זה.
מה שפייסבוק לא יכולה לדעת היא היסטוריה אישית מחוץ לרשת החברתית. יכול להיות שהסיבה שאתם לא חברים של אותו אדם מהתיכון היא שאתם אויבים מושבעים. יכול להיות שהוא הפרצוף האחרון שאתם רוצים לראות כשאתם נכנסים לרשת. זה בדיוק מה שקרה לשרה מרכוס, שיום אחד גילתה שפייסבוק מציע לה להפוך לחברה של מי שאנס אותה כשהיתה בת 13.
כך הגיבה בחורה אחת על דיווח אונס בניסוח אומלל ב”ידיעות אחרונות”
מרכוס, סופרת ועיתונאית, פירסמה את המחשבות שעברו לה בראש כשזה קרה באתר Luna Luna. “לחצתי על התמונה שלו, וכמובן שזה היה הוא. אותן עיניים. אותו זקן צרפתי. הוא נמצא במערכת יחסים. יש לו שני ילדים. הדבר הראשונה שעשיתי זה להקיא, ואז הגיעו הדמעות”.
הווידוי של מרקוס הוא דוגמה מרגשת למה שקורה כאשר היעילות הטכנולוגית הקרה פוגשת בזכרון אנושי כואב. מספיק להיתקל פעם אחת בתמונה של אדם שפגע לנו, על אחת כמה וכמה שמדובר באונס, כדי להציף מחדש הרבה מאוד רגשות שנדמה שהצלחנו לקבור עמוק עמוק בתוך הנפש.
“הקטע המשוגע הוא שהייתי מזועזעת ואפילו נגעלתי מהתגובה שלי”, כתבה מרקוס: “קשה להודות שאפילו אחרי כל השנים שעברו, כל הטיפולים הפסיכולוגיים, כל התקופה באוניברסיטה בה אני עצמי הפכתי ליועצת לנפגעות אונס, שזה עדיין משפיע עליי. אני ממש לא הרובוט בת ה-29 שרציתי להיות”.
כיאה לדברים שקורים ברשת החברתית, הרצון הראשון של מרכוס היה לשתף את הרגשות שלה עם הקרובים לה. היא שלחה הודעה לחבר שלה באותו זמן, שהשתתף בצערה, אבל משיחה שערכה איתו כמה שעות לאחר מכן היא הבינה שהוא לא באמת הבין את עומק הפגיעה שלה מההתקלות הווירטואלית הלא צפויה. “הבנתי שאנשים לא מבינים, אפילו לא מעט, את טראומת האונס. אנחנו רואים את זה בטלוויזיה ובסרטים ובמשחקי וידאו. ואז אנחנו מכחישים שזה קורה, אנחנו מטייחים את זה, אנחנו לא מדברים על זה”.
שווה לקרוא את הטקסט המלא של מרכוס, למרות שהוא ארוך ובאנגלית. הוא מלמד הרבה על רגישות ואמפתיה בעולם הטכנולוגי של קשרים מידיים ורגשות שמסתכמים באייקונים של emoji. מסתבר שמאחורי החזות הדיגיטלית שלנו אנחנו עדיין בני אדם שמרגישים. מי היה מאמין. בטח לא הרובוטים של פייסבוק.
דרך Huffington Post | אילוסטרציה: Shutterstock
