סביר להניח שאם תלכו ברחוב ומישהו יצעק “תסתובבי יא דבה!” 90 אחוז מכן תסובבו את הראש, בטוחות שקראו לכן. איך שלא נסובב את זה, רוב הנשים בעולם המערבי מרגישות שהן שמנות. יודע כל אחד שאם יגיד לאשה “השמנת” היא תשקע לדיכאון ולא תצא מהבית עד שתשתחל חזרה לתוך הג’ינס המיתולוגי מגיל 14.
תוכלו להאשים אותה שהיא משוגעת אבל היא תרגיש לא שווה ובעלת ערך עד שהקילו הארור ירד. אלה החיים שלנו בעידן הקפיטליסטי המדכא. כעת סקר חדש חושף ש-10 מיליון נשים! בריטיות מדוכאות בגלל איך שהן נראות. או יותר נכון, איך שהן חושבות שהן נראות. עניין של זמן עד שיעשו מחקר כזה בישראל וסביר להניח שגם כאן כל בחורה תגיד לכם שהיא הייתה רוצה להיות רזה יותר. כמה רזה? לא משנה. יותר.
מרילין מונרו. לא מידה 36 וזה לא הפריע לאף אחד לראות בה סמל המין של התקופה
הסקר הבריטי חושף שרק 63 אחוז מהנשים בגיל 18-34 ו-57 אחוז מהנשים בגיל 35-49 מרוצות ממראה גופן. 36 אחוז מהנשים נמנעות מפעילות גופנית כי הן מבואסות מהמראה שלהן. בינינו, אין מנוס מלהרגיש רע סביב המשקל. בכל רגע צצה דיאטה חדשה ומבטיחה, בפרסומות מחייך אליכם גבר לבוש ולצדו בחורה, בדרך כלל חצי עירומה, עם מבט פתייני ושיער שמתנופף ברוח.
על כל שער כמעט של מגזין נחשב תמצאו סלבריטאית יפה ומרוטשת עד אימה אשר איבדה חצי ממשקלה בפוטושופ. על המסלול בתצוגות האופנה תמצאו שלדים מהלכים שרק במקרה לא קרסו על המסלול מהרעבה עצמית.
המסר ברור: העולם המערבי אוהב אותן רזות, עם רגליים שלא נגמרות, מתניים צרות. אז איך בדיוק בחורה אמורה להרגיש טוב עם עצמה בחברה כזו הסוגדת לרזון בכל מחיר?
הבעיה האמיתית לא קיימת אצל נשים שמנות אלא בקרב נשים רזות שחושבות שהן שמנות. העובדה שיותר בחורות “מרגישות” כך אומרת שההתמודדות היא עם בעיה שלא נראית במציאות אך מוטמעת במוח ולא רק אצל אנורקסיות. יותר ויותר נשים נלחמות עם שדים אפלים במידה 4.
דו”ח חדש שפורסם בבריטניה, אשר עוסק בדימוי עצמי, חשף שאחת מתוך ארבע בנות בגיל 7 ניסתה להוריד במשקל וילדות בגיל חמש! מתחילות לדאוג לגבי המראה שלהן. הן מודעות למושג דיאטה וכמו נשים, הן חשופות למסר הברור שמהדהד אצל אמא: הגוף אינו יפה כמו שהוא. אם ילדות מחליפות מתכונים במקום בובות אז אנחנו כחברה בצרה. אם מגיל קטן הן סופגות את ה”תחושה” שמשהו לא יפה בגופן מה אנחנו אמורים לעשות עם זה? ילדות אמורות לשמוע מאמא שאין צורך להשוות את עצמן בכלל לאף אחת, שהן יפות כמו שהן.
אך אמא שאינה מאמינה לזה בעצמה, ונאבקת מדי יום עם גופה, לא תוכל להעביר את זה הלאה. מתברר שנשים מוטרדות מהמשקל שלהן רוב חייהן. זו לא פאזה. הביטחון העצמי שלהן נפגע וזה משליך על הקריירה ויחסים אישיים. סוגיית המשקל רודפת נשים מהקילו האחרון שהעלו בחג עד לקבר. הן לא מרוצות מחלקן ונאבקות ללא לאות כדי להיראות כמו שהן מאמינות שצריך להיראות. זה לא תמיד היה כל כך נורא. הפכנו חברה מטורפת ששואבת את החשק לחיות.
אינספור מאמני כושר, אינספור דיאטניות, אינספור מאכלים דיאטתיים. מה לא עושים כדי להיראות כמו ההיא בשלט חוצות. פעם גם לא הייתה חלוקה דיכוטומית של דוגמנית לדוגמנית למידות גדולות כשהדוגמנית ל”מידות גדולות” נראית רגילה לגמרי. מספיק להביט בפרסומות מהאייטיז כדי להבין ששרפנו הרבה קלוריות מאז.
ג’יזל הברזילאית. איך נשים ישיגו גוף כזה?
שורשי המראה הרזה מגיעים עד לטוויגי. הדוגמנית הנערית עם עיני האיילה שסחפה עולם שלם אחריה וגרמה לכל אשה לחוש כמו בהמה. היא הייתה רזה באופן טבעי אבל הפכה בעל כורחה לסמל אנורקסיה. תעשיית האופנה אשמה בכך שהיא הפכה אותה לאייקון שצריך לשאוף אליו. בשנות השמונים סגדו למראה שזוף, חזה גדול ורגליים ארוכות בנוסח אל מקפירסון.
קייט מוס שברה מחדש את חוקי היופי והמשקל וכמו טוויגי, היא הייתה רזה טבעית אך הפכה למודל חיקוי בקרב יותר מדי נשים שלא נראו כך. האשימו אותה בעידוד אנורקסיה אך כל מה שעשתה היה לעמוד מול מצלמה. כשהופיעה ג’יזל נשים צהלו שהנה, הרזה-בריא חזר לדפי הכרומו.
ב-2014 עדיין תראו בכל מקום נשים רזות מאוד. לא נראה שהמגזינים שקובעים את סדר היום משתוקקים לפרסם הפקות עם נשים מלאות. וזה לא שהתעשייה לא מבטיחה להשתנות. זה תמיד באופנה לזרוק הצהרות יפות לאוויר. מדי פעם מישהו מנסה להראות לנו שאנחנו מתקדמים. אז הבטיחו שדוגמניות רזות מדי לא יעלו על המסלול ופה ושם יש חברת אופנה שמגייסת נשים רגילות לקמפיין דימוי גוף אבל זה נותר ברמת הגימיק הוויראלי, מסוג הלוקשים שמאכילים אותנו ואנחנו משתפים הלאה מתוך תחושת שליחות.
זה הסטנדרט הכפול: אנחנו רוצות להיראות כמו ההיא ב”ווג” אבל רוצות לשתף את הפקת ה”מלאות” ותומכות במסרי תנועת דימוי הגוף שאומרת לנו שאנחנו יפות בכל מידה. נראה שזה גדול עלינו. כבר שנים הקמפיינים הגדולים והכסף האמיתי נמצא בבתי האופנה הגדולים והם, אם לא שמתם לב, נאמנים מאוד לקו של דוגמניות בצורת קולב.
קריאות לתיקון חברתי לא מזיזות להם את קצה העקב. דפדוף במגזין אופנה ממוצע יחשוף 90 אחוז בלונדיניות, 100 אחוז רזות מאוד. 0 אחוז קמטים. ולחשוב שקהל הקוראות שלהן הן נשים רגילות.
טוויגי. הפנים של שנות השישים. המראה הנערי הזה
עורכי מגזינים רוצים למכור מגזינים ולא לפתח מודעות חברתית. האינטרס שלהם הוא לשכנע אותך שאת זקוקה להם כדי להבין כמה הדרך שלך עוד ארוכה עד שתהיי “מושלמת”. מטרתם היא להציג בפניך דימויים שלעולם לא תגיעי אליהם אבל לא תפסיקי לנסות. הם רק שופר של אינטרסים כלכליים רחבים יותר. התמריץ הכלכלי שלהם הוא לא לתת לך להרגיש טוב עם עצמך.
בדיוק כמו שאנה וינטור, עורכת “ווג”, הדמות החשובה בעולם האופנה לא הפסיקה להיראות עם מעילי פרוות עליה ואף סירבה לפניות של ארגוני בעלי חיים שביקשו לפרסם עצומות במגזין, ככל הנראה בגלל קשריה עם בתי האופנה המייצרים פרוות, כך היא תמשיך להציג רק דוגמניות רזות מאוד. זה טוב לביזנס.
מאז ומעולם דבר אחד נותר קבוע והוא העובדה שיופי זה עניין של טעם. בידינו הכח לא לאפשר לאיש לקבוע שמידה 8 זה “מלא” ושמידה 6 זה “רזה”. מי קבע מהו שמן, מלא ורזה בכלל? נשים אמורות להפסיק לשקוע לדאון רק כי מציגים בתקשורת גוף של אייקונית בלתי מושגת. כי תהיו בטוחים, הדוגמניות הללו הן מיעוט מובחר שנולדו ככה או עבדו קשה מאוד כדי להיראות כך. בכל זאת, זו עבודתן. ומה שלא עשה הטבע, עשה הפוטושופ אבל נשים מאמינות למה שמראים להן.
הדוגמנית קריסטל רן, פעם כרזונת ופעם כדוגמנית למידות גדולות
ברוח האימרה “אם אינך יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם”, אם לא נוכל לנצח את חוקי תעשיית האופנה נותר להתעלם מהם. נכון, זה נשמע אוטופי אבל באמת אין סיבה שנחייה את חיינו לפי טרנדים. בדיוק כמו שאודם כתום לא הולם כל אחת גם כשכל עורכי המגזינים יגדירו אותו כ”צבע העונה שאת חייבת” כך אנחנו אמורות לא להתחרפן כשדוגמנית במשקל נוצה מוכרת לנו בגדים או כשאשה חסרת קמט מקדמת קרם.
הכוח בידינו. אנחנו יכולות לאכול נכון, להתעמל כדי להיות בריאים ולהגיע למשקל האופטימלי שגופנו מרשה לנו כל עוד זה בגדר השפיות ולא כדי לרצות עורך מגזין.
סביר להניח שלסביבה הקרובה שלנו פחות אכפת ממשקלנו. אנחנו יכולות להתבונן בביקורתיות מול מה שדוחפים לנו ולא לתת משקל יתר למידות גוף. בטח לא לתת למבנה גוף לקבוע את ההצלחות והכישלונות בחיים. אסור לנו לתת לתקשורת כוח לקבוע את הסטנדרט. כמו שלא הגיוני לחשוב שאנחנו עומדות בגשם עם שיער מושלם אחרי פן כך אין סיבה לחשוב שחיינו ישתנו אם נוריד קילו. כי הם לא. רק נרצה עוד פרוסה מהעוגה הטעימה ויודעים מה? האושר נמצא שם.
סינדי קרופורד היום הייתה נחשבת ל”דוגמנית מידות גדולות”
אל מקפירסון המכונה “הגוף” ולא בכדי
קייט מוס טרפה את הקלפים עם ה”הרואין שיק”
דוגמניות ויקטוריה סיקרט. נסו להיראות כך במציאות
קמפיין של “Dove” עם נשים אמיתיות. אפקט רגעי
דוגמנית על המסלול. ויש יותר מדי כאלו
