יופי טמון בעיני המתבונן, ולא פחות מכך בסביבה התרבותית בה גדל. מוקדם יותר השנה דיווחנו על הניסוי של אסתר הוניג, עיתונאית עצמאית מארצות הברית, שהחליטה לבדוק כיצד נראה אידיאל היופי כיום במדינות שונות בעולם. לשם כך היא צילמה את עצמה, שלחה את התמונה לאומני פוטושופ מרחבי העולם וביקשה מהם “לשפץ” אותה על פי האידיאלים שנהוגים בכל מדינה ומדינה. היא קיבלה תוצר מגוון. בחלק מהמקרים הבהירו הפוטושופיסטים את עורה הבהיר מלכתחילה, במקרים אחרים הם הכהו אותו. אחדים שינו את מבנה הפנים שלה וככלל אתגרו את התפישה שיש מודל אחיד ליופי או אשה מושלמת. אפשר להתרשם מתוצאות הניסוי הזה.
אך כאשר העיתונאית פריסילה יוקי וילסון שיחזרה את הניסוי של הוניג, היא גילתה שהזהות המעורבת שלה הניבה תוצאות שונות.
התמונה ששלחה וילסון לפוטושופיסטים שונים בעולם
בניגוד לתוצאות שקיבלה הוניג, שהפנים שלה הפכו ללוח חלק דרכו באו לידי ביטוי עשרות סטנדרטים שונים ליופי ברחבי העולם, גיליתי שהפנים שלי אתגרו את הפוטושופ, כתבה וילסון בפוסט בבלוג האישי שלה, “כאשה מעורבת אין סטנדרט של יופי שיכול להתאים בקלות לפנים שלי”.
היא חצי יפנית וחצי כהת עור. וילסון מתמודדת לעתים קרובות מדי עם השאלה “מי את?”, מתקשה להתמודד עם נורמות היופי בחברה. “אני חיה בתרבות שעדיין לא הסתגלה לסוג הפנים שלי”, היא מסבירה, “הבנתי שהאני הטבעי שלי לא עולה בקנה אחד עם סטנדרטי היופי שקבעה החברה, לפיהם עור בהיר הוא טוב יותר, שיער חלק מושך יותר ורזון טעים יותר”.
האופן בו עורכי תמונות ב-18 מדינות ובאיחוד האירופי נענו לבקשתה של וילסון מייצג לא רק את ציפיות היופי המגוונות בתרבויות שונות אלא גם כמה קשה לבני מוצא אחר לענות על הציפיות האלה:
ויטנאם
הודו
מקסיקו
ארה”ב
בריטניה
הולנד
שוויץ
סרי לנקה
סלובניה
סינגפור
אלג’יר
מקדוניה
פורטוגל
מונטנגרו
ישראל
ברזיל
אלבניה
האיחוד האירופי
תמונה זו יוחסה על ידי וילסון לאיחוד האירופי ככלל ולא למדינה מסוימת.
