“או לאאאא! לא את העקבים! את הנעליים השטוחות! את לא רואה? הן לא מתאימות!” צעקה עלי המעצבת. היה לה מבט זועם, כאילו שחטתי את תינוקה הקטן ונתתי לה לשתות את דמו.
זה קרה בפעם השנייה אחרי שהיא ניסתה בחוסר אונים להשחיל אותי לתוך אחד מעיצוביה אבל היא לא זכרה איך לשים את זה עלי. לקח לה עשר דקות ואז היא צעדה לעבר הצלם. מלאה ברוח ניצחון ומרוצה.
היא הצליחה.
רציתי לשאול אותה מה הגורם לאושר הזה שלה ובאופן נואש התחשק לי לבדוק את האייפון שלי כדי לבדוק את מבזקי החדשות. האם היה זה שלום במזרח התיכון? האם הרעב באפריקה נעלם? האם משהו ממש טוב קרה? אבל לא. זה רק היה היא שהצליחה לשים אותי בתוך שמלה. עד עכשיו אני נזכרת בחיוך המדושן עונג הזה שלה שלא חשף יותר מבורות ונאיביות. התחלתי לצחוק וחזרתי לסט.
הם שאלו אותי ממה אני כל כל מרוצה. איך יכולתי להסביר להם שאני מוצאת אותם כל כך מגוחכים ושכל התעשייה הזו היא קרקס מלא באמנים שחיים באשליה שהם כוכבים? אחרי הכל, אני חלק מהקרוון. אני הקופיף הקטן שרוקד על החבל ומחכה למחיאות הכפיים מהקהל. איך יכולתי להאשים אותם כשאני היתי במשחק הזה איתם? רק עניתי להם שהיה לי שבוע קשה וכל דבר הצחיק אותי בנקודה הזו. היתי עייפה מדי כדי לחשוב על תירוץ אחר ולא היה לי אכפת מה חשבו ממילא.
חזרתי להצטלם. הצלם המשיך לצעוק “צ’ה בלה!” לפחות עוד מאה פעם והיתי צריכה לדמיין שאני שמחה בכל אותן פעמים. כולם מחאו לי כפיים והודו לי על היום הנפלא. “הודיתי” לעצמי שהיה לי את הכוחות לסיים את היום. תודה לאל שההצגה הסתיימה. לא יכולתי לחייך יותר או לשחק אותה שמחה.
בשנים האחרונות נשאלתי כל הזמן למה בחרתי לעזוב את הדוגמנות. למה לא המשכתי מאחר ואני כל כך צעירה. אנשים ממשיכים לומר לי שאני עדיין נראית כמו בת 21 ושאני יכולה לעשות מלא כסף ולטייל סביב העולם. המשכתי לומר להם שרציתי להיות יותר קרובה לעצמי ולבנות לי חיים חדשים. כן, יכולתי לעבוד עוד קצת ולדחות את התוכניות שלי אבל האמת היא שפשוט היה נמאס לי להיות מוקפת באנשים שנהיו היסטריים אם צבע החולצה שלי לא תאם את הלק על הציפורניים שלי. אותם אנשים שהתנהגו כאילו הם המציאו את החיסון נגד לוקמיה. תירגעו אנשים! זה רק אופנה. אף אחד לא מת בגלל זה. כמו שחיי אנשים לא ינצלו בגלל זה.
התדמית הרעה על עולם האופנה מוצדקת. זה גם נכון שהעבודה בדוגמנות אינה זוהרת כפי שנדמה. תשאלו כל אחת. להצטלם בביקיני בשלג, לבלות את זמנך בין בתי מלון לשדות תעופה ולהיות רחוקה מבני משפחתך ויקיריך זה רק חלק מזה. מדובר בעבודה פיזית לא פשוטה וגם אתגר נפשי להיכנס לדמות שמצפים ממך. האירוניה היא שלמרות שזה דומה מאוד למשחק, איש לא רואה בך שחקן. איש לא רואה בך כמי שמגלמת דמות אלא יותר כבובה על חוט.
כמובן, למרות שהעבודה אינה נוצצת, התוצר הסופי בהחלט כן. כשאתה רואה את עצמך מרוח על פוסט מדיה או שער של מגזין אתה מקבל את התחושה שאתה עושה משהו חשוב ונשאר לעבוד בזה לעוד קצת זמן. בדרכו, יש למקצוע הדוגמנות חשיבות מסוימת. אם לצטט מתוך “השטן לובשת פראדה”: everything that we wear today it the result of a designer concept that was once on the podium. בגדים עוזרים לנו לגבש זהות, אישיות ולחוש טוב יותר עם עצמנו. אבל בואו לא נגזים עם החשיבות של זה. ועולם האופנה מגזים עם זה.
צילום קאבר וכאן: אלכס ליפקין
מצד אחד, אני אסירת תודה עם מה שעשר שנות קריירה העניקו לי: הרבה מסעות סביב העולם, מיליון לקחים, חוויות חיים כאילו היתי שני אנשים, הרבה רגעי אושר והרבה סיפוק שהצלחתי לעשות הרבה דברים בגיל צעיר מאוד. ומצד שני, קיבלתי גם את האומץ לומר ‘מספיק זה מספיק’. אז החלטתי לעצור ולהטביע את העולם הזה. זה הזמן שלי להמשיך קדימה. אני צריכה לעשות משהו שישמח אותי. הגיע זמן להתחלה חדשה ורק המחשבה על זה גרמה לי לחייך. הפעם חיוך אמיתי.
יסמין לוי: הרבה נאמר על תעשיית האופנה. זו שרעבה לדבר הבא והבא אחריו. את טובה כמו הקמפיין האחרון שקיבלת ואם שרדת שתי עונות תגידי תודה. בעולם הזה, המגלגל מיליארדים, קל להאמין למה שרואים. לא סתם מדי שנה עוד ועוד נערות חולמות על לגעת בפנים שלהן מעטרות איזה שער כרומו נחשב. הפיתויים רבים. אבל איך חשה מי שנגעה בשמיים והחליטה לצאת מזה? מה עובר במוחה של מי שהיתה דוגמנית עסוקה, כזו ששוטטה בין בירות אירופיות בקצב שאתם מורידים את הזבל? לוקה שקד תספר לכם.
את היפיופה הזו, לוקה שקד אני מכירה כבר שנים. נפגשנו לראשונה כשראיינתי אותה למוסף “7 ימים” בעבר. היא בדיוק התחתנה עם הפרסומאי ספי שקד ועברה להתגורר בארצנו הקטנה. בלי לדעת עברית היא הלכה בעקבות הלב ומיד הפכה לאטרקציה לוהטת, כיכבה בפרסומות ועל שערים נחשבים והבליחה בסדרות אבל כבר אז היה ברור לי שלא מדובר בעוד פרצוף יפה וזהו. היה לה עומק נדיר לגילה הצעיר.
אמנם היא חיה את החיים הטובים אבל היא נותרה צנועה, הכי ילדה טובה מרומניה. למרות שהיא כבר שנים מתגוררת כאן וכבר נחשפה לגועל, בולשיט, השמצות, תככים ורכילות פוגענית המאפיינים את הביצה, היא הצליחה לשמר את ניקיון נפשה. לבה נותר אדיב, ישר וטהור כמו ביום הראשון שראיתי אותה. לא מפליא אותי לקרוא את הפוסט הזה, שהתפרסם באתר שלה XpatGirls. תירגמתי אותו כדי שאנשים בעולם האופנה יקבלו טיפה פרופורציה.
הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר XpatGirls. לוקה שקד מועסקת בתפקיד מנהלת אסטרטגיה בפרסום. היא התקבלה ללימודים לתואר EMBA בקלוג-רקנאטי, אוניברסיטת תל אביב.
