השירות הצבאי שלי חלף כלא היה. ברור לי שלא הבנתי עד הסוף מה אני עושה בצבא ואפילו היכן אני נמצאת. בדיעבד אני מתחרטת שלא ניצלתי את הזמן שלי בצה”ל טוב יותר. ראיתי בפרק הזה בעיקר בזבוז זמן ומועקה מתמשכת. הרגשתי שהצבא יכול בלעדי ואני בלעדיו. למצוא את עצמך בין פרצופים זרים וללמוד להסתגל למציאות כה רחוקה מכפי שהכרת היה מטלטל נפשית. רציתי הביתה.
ראו גם: לקט חיילות ישראליות בעירום הופץ באתר imgur
יש חיילות שתרומתן לצבא ניכרת אבל עבור הרוב הדומם, מה ילדה-אשה בת 18 כבר יודעת על העולם המורכב הזה? איך היא אמורה ליישר קו כל כך מהר עם חוקים אשר נועדו למחוק את אישיותה ולהגביר את הקונפורמיות? בסופו של דבר, עבור המערכת הייתי מספר אישי. לא יותר. לא פחות. לא פנים ולא זהות. לא חלומות ולא רצונות. בעולם בגוון חאקי, הפטריוטיות עולה על העצמאות. הפרט לא מעניין כמו היחידה.
הקונפליקט הקיומי בין הרצון להיות אינדיבדואל לבין הצורך ליישר קו בשירות הצבאי ריתק את צלמת העיתונות רחל פפו והתוצאה היא “מספר אישי 3817131” סדרת תמונות מעולה שצולמו בין השנים 2004-2006 אותן גיליתי בשיטוט בבלוגים. רחל, ילידת אוהיו שגדלה בישראל החלה לצלם בשנות נעוריה ואף שירתה בצבא כצלמת. כיום היא מתגוררת בברלין.
הרעיון לסדרת התצלומים נולד הרבה לאחר שרחל השתחררה מהשירות הצבאי וחשבה לעצמה כמה יוצא דופן זה עבור נערה, להיתלש מהמסלול ולהיזרק למסגרת נוקשה, מאצ’ואיסטית וקרה. ללמוד להחזיק נשק ולהסתגל לאווירת מלחמה, הגנה ומה שביניהן.
15 שנה לאחר השחרור שלה, רחל חזרה למקום שהסב לה בלבול, בדידות, אפתיה ותיעדה את החיילות דרך עיניה. “אחרי שחייתי בארה”ב כמה שנים התחלתי להבחין בחיילות יותר ויותר כל פעם כשהייתי חוזרת לארץ לביקור”, היא מספרת לי, “פתאום הן נראו לי כל כך צעירות, ממש ילדות, והייתי המומה שאני הייתי גם כך כחיילת. החלטתי לחזור לחוויה הזו על ידי צילום – לנסות בדרך זו להבין מה בעצם עבר עלי בתור חיילת”.
הרגשות המעורבים הציפו את הצלמת והיא זיהתה תחושה חמקמקה של תלישות. חמושה הפעם במצלמה כנשק אישי, היא שבה למקום בו נערה הופכת לאשה בעל כורחה. רחל ניסתה להבין את התהליך דרך עיניים בוגרות יותר. “דרך העדשה ניסיתי לשחזר רגעים מהעבר שלי”, היא כותבת באתר שלה, “בשאיפה גם להשלים עם סוגיות שנותרו לא פתורות. ביקור בבסיס לאחר כל השנים הללו עורר מחדש אצלי דיסאוריינטציה. הזיכרונות החלו לצוף ולהתמזג עם תחושת ניכור. הבנות שפגשתי במהלך הביקורים היו מנותקות מהעולם החיצון, הן נשאבו למציאות פרדקוסלית, הן השתמשו במושגים שהיו זרים לי. האם זה היה משנה משהו עבורן אם הייתי אומרת להן שתוך כמה שנים כל מה שהן עלולות לזכור יהיה רק המספר האישי?”.
מה שהתגלה לרחל במסע הזה היה בעצם ההשתקפות שלה. “הפעם הייתי בצד השני של המתרס”, היא כתבה, “התבוננתי על עולם שפעם השתייכתי אליו אבל לא יכולתי לחזור אחורה ולשנות דבר. התמונות מהוות גשר בין עבר להווה החיילות שצילמתי לא הבינו מה אני רוצה, למה אני בכלל מעוניינת לצלם אותן – הן היו מובכות ברוב המקרים והעדיפו שאצלם אותן בבגדים אזרחיים”.
בחו”ל הגיבו באהדה ליוזמה. “העולם מאד אהב את הפרוייקט הזה. נראה שאנשים מאד העריכו את הכנות והפשטות שבתמונות ואת החשיפה אל תוך העולם של חיילות צה״ל”.
ניכר שבתמונות המצלמת רואה קצת את עצמה במצולמות. היא יכולה הייתה להזדהות איתן ולחוש ריחוק מהן במקביל. בתמונות הללו נלכד המאבק בין הנשיות לגבריות שהחיילות נאלצות לתמרן ביניהן. כשאני מביטה על זה, גם אני מתמלאת בתחושה של בדידות, ניכור ורצון עז לחזור ולשנות. אולי פשוט נשאבנו מהר מדי לעולם של מבוגרים. הטירונות זכורה לי כטראומה אחת גדולה שאיש לא הכין אותי אליה. נקטפתי מהעתיד הלא ברור להווה עוד יותר לא ברור. לעיתים אני רוצה את השנים האבודות שלי בחזרה ולפעמים אני רוצה לחזור ולהתחיל הכל מההתחלה.
