אורטל בן דיין – קורבן או תוקפן? צפיתי בקטע של אורטל בבית ‘האח הגדול’, במבוכתה, באושרה הרגעי על רקע הניצחון הקטן שהשיגה מול המין הגברי בתור למקלחת.
אבל מה קרה שם בדינמיקה הפנימית שלה? האם הדרך הזו, להתפשט ולאלץ את הצד השני לסגת, היא לגיטימית ומשיגה את מטרתה? אני לא יודע.
אבל אני מאמין שאורטל מתמקמת לא כקורבן קלאסי ולא כתוקפן. היא מוציאה לפועל דפוס שניתן להגדירו כ’תוקפנות קורבנית’. התוקפנות הקורבנית מתאפיינת בפשרה בין כעס לפחד. היא מתבטאת בתובענות כועסת לתיקון ולפיצוי תוך התמקדות באחריותו של האחר. הקורבן התוקפני מפעיל הכחשה חזקה כלפי תוקפנותו שלו, ומשליך אותה על התוקף, במקרה זה הגבר.
בספרות הפסיכולוגית מדברים על “הטרור של הסובלים”, על תחושת הצדק שהם נושאים עמם, שלעיתים מאשרת נקמנות ותוקפנות חריפה. התוקפן הקורבני תופס את עצמו כהפוך לחלוטין לדמותו של התוקפן. במקרה שלנו מדובר בגבר מזוקן שדורש להיכנס למקלחת לפני האישה שזכויותיה נרמסו. זו קרקע יוצאת מן הכלל לנביטה של חוויה תוקפנית-קורבנית.
כולנו מכירים את המצב הנפשי הקורבני, ומבינים את התוקפנות שיש בו. אבל אצל אנשים שהדפוס הזה דומיננטי אצלם, נראה שלושה מאפיינים שחוזרים על עצמם בסיטואציות מגוונות:
1. התקה של התוקפנות: הדיירים האחרים וגם אנו הצופים נדהמים מהתנהגותה של אורטל. אפילו אלדד משותק ויוצא מהמשחק. כמו ‘סינדרום הבעיטה בחתול’ יש כאן השלכה של תוקפנות כלפי אובייקט בהווה, שלקוחה מתוך התנסויות פוגעניות בעבר. במובן זה, התגובה של אורטל נתפסת כלא מותאמת להתנהגות של מי שפגע בה, כמו מכה מתחת לחגורה, תגובה גסה מדי לסיטואציה פשוטה מדי.
2. התנשאות ושליטה: התוקפן הקורבני מבצע התמרה של עמדת סבל אישי לתחושת כוח ושליטה. הסבל הזה משתק את האובייקט כלפיו מושלכת התוקפנות ומקנה לתוקפן הקורבני תחושת כוח.
3. וזה הדבר החשוב ביותר: אורטל במצב התוקפני קורבני לא רואה אף אחד ממטר. אין כאן מקום לאמפתיה ולראיית האחר. במובן הזה, התוקפן הקורבני מתעלם לחלוטין מהזכויות של הצד השני עם תחושת זכאות חזקה ולא פרופורציונלית.
אז מה אתם אומרים?
קורבן, תוקפן? תוקפן קורבני או אפילו משהו אחר?
איתן טמיר, פסיכולוג, מנהל מכון טמיר
