20.03.14

חיי מתחלקים בעיקר לשלושה חלקים: מי שאני בעבודה, מי שאני בבית, מי שהייתי רוצה להיות.אני מודעת לכך שרוב חבריי בפייסבוק אם לא כולם, לא באמת מכירים אותי לעומק.הם לא מכירים את הצורך שלי בשקט שלי לבד בבית, הם לא מכירים את הצורך שלי להרגיש נאהבת ורצויה, הם לא מכירים את האהבה שלי לתחום הבידור ובמה.כשהייתי קטנה הבטתי מהצד על כל האנשים שהיו הולכים לעבודה, ממהרים במדרכות, חוצים מעברי חציה, רצים לאוטובוס וחשבתי לעצמי שכשאני אגדל אני בטוח אעבוד במקום שאני אוהב, שממצה אותי.כשאני אגדל לא תהיה לי עבודה- אלא קריירה!כבר בגילי הצעיר באותה תקופה הבנתי את חשיבות העבודה, הבנתי את חשיבות ההמצאות במקום כלשהו חצי יממה!! וידעתי, שרוב האנשים בעולם לא באמת אוהבים את העבודה שלהם, אך הם עדיין מתעוררים יום יום וממהרים אליה כי הם צריכים את הכסף. הבטתי מהצד וראיתי אנשים עצובים שעושים את המוטל עליהם פשוט כי אין להם ברירה ואני בטוחה שלא על זה הם חלמו כשהיו ילדים. אז הבטחתי לעצמי שכשאני אגדל אני אגשים את החלומות שלי.כיום אני בת 26 ויכולה להגיד שלצערי אני לא עוסקת במה שחלמתי, ולפעמים צורך כזה או אחר עוד מכריע אותי ונפשי זועקת מבפנים כי היא כמהה למשהו אחר, ואז אני מרגישה רע עם עצמי כי אני מאכזבת את עצמי.משפט טוב שקראתי פעם הוא ציטוט מפיטר פן: “חלומות מתגשמים, אתה יכול להשיג כל דבר שתרצה בחיים, אם תהיה מוכן להקריב כל דבר בשביל זה”.ולהקריב כל דבר מפחיד אותי, אחרת אולי הייתי מתקדמת למטרות שלי הרבה יותר מהר ובקלות.מצד שני, לא פעם עשיתי את מה שנראה בלתי אפשרי כשהייתי ילדה בבית ספר יסודי או תיכון, ואז זה הרגיש לי משום מה הרבה יותר קל. לאן הולך האומץ שלי עם השנים?לפני כשלוש שנים עברתי לגור באילת, עד אז גרתי ברמת גן ורציתי לברוח מהכל ולהתחיל מחדש במקום הכי רחוק אליו אוכל להגיע. אילת ענתה על הציפיות. יחד עם הנוף המשגע שלה. ואז בוקר אחד עליתי על מטוס של אל על בנתב”ג כשברשותי כרטיס טיסה בכיוון אחד. וכל רכושי נכנס בתיק גב. עזבתי מאחוריי את כל מה שהכרתי, חברים, עבודה, עיר, בית, החדר שהיה שלי במשך כשלוש שנים, ונסעתי לעיר לא מוכרת, ללא עבודה ידועה מראש, ללא ידיעה היכן אבלה את הלילה, ללא משפחה, ללא חברים. אם חושבים על זה- באותו יום הקרבתי הכל ונסעתי אל הלא נודע. התרגשתי בטירוף, אבל ידעתי שאני חייבת להצליח ושיהיה בסדר, פשוט כי חייב להיות.בזמנו גם המעבר לאילת היה נראה לי בלתי אפשרי, עד שיום אחד החלטתי להקריב הכל כדי להשיג את זה.בתור מישהי שמגדירה את עצמה כאדם שאוהב שינויים אני משתדלת לקחת סיכונים בחיים כי הדבר שהכי מפחיד אותי זה שיום אחד אתעורר בת 50, כשהחלומות שלי עדיין בגדר חלום, והחיים פשוט חלפו לידי, ופספסתי הזדמנויות כי הייתי עיוורת מידי מכדי להבחין בהן, ואז מתתי כאילו לא חייתי לעולם.