השבוע התבשרנו כי מדענים הצליחו להחזיר לחיים וירוס ענקי, שנכלא מתחת לשכבות קרח בסיביר. הווירוס, בן 30,000 השנה אינו מסוכן לבני אדם. המדענים יוכלו להיעזר בו כדי ללמוד טוב יותר כיצד וירוסים עובדים.
אך מעבר ליתרון המדעי – הקאמבק של הווירוס הזה מעלה אפשרות די מפחידה לגבי העתיד של האנושות – שוודאי תלחיץ גם אנשים שאינם היפוכונדרים.
עם זאת, כדאי להצטייד קצת בפרופורציות. גודלו של וירוס אופייני הוא בערך עשירית המיקרון (מיליונית המטר). גודלו של הווירוס החדש-ישן הוא מיקרון שלם – פי עשרה מווירוס גדול, אך עדיין לא גודל שאפשר לראות בעין בלתי מזוינת. עם זאת, הגודל הזה מאפשר לבחון את הווירוס תלת עדשה של מיקרוסקופ רגיל.
מבחינת מידת הנזק הפוטנציאלית של הווירוס אין לנו בינתיים מה לדאוג. הווירוס הענק יכול להזיק אך ורק לאמבות, והוא אינו מסוכן כלל לבני אדם. אז למה בכל זאת הגילוי הזה די מלחיץ?
התשובה לא טמונה בווירוס הספציפי, אלא חזרתו לחיים: המדענים מעריכים כי כמו שהצליחו להחיות את הווירוס הרדום הזה – וירוסים רדומים נוספים שכלואים תחת הקרח עלולים להשתחרר בתנאים מסויימים.
זה הקטע בו התחזית הופכת למפחידה. נגיד למשל שנגיף האבעבועות השחורות נמצא קפוא ורדום מתחת לקרח בפינה נידחת של העולם. כעת נניח שההתחממות הגלובלית תמיס את הקרח הזה, וציפור נודדת תפיץ את הווירוס שהתעורר לאזורים מרובי אוכלוסין. הופה – קיבלנו התפרצות חדשה של אחת המחלות הכי קטלניות בהיסטוריה האנושית. לא נעים.
מדובר באפקט לא כל כך ידוע של התחממות גלובלית. אנחנו רגילים לשמוע על הנזקים הסביבתיים והמסת הקרחונים – מי בכלל חשב שזה יוכל להשפיע גם על מחלות קדמוניות שאולי נרדמו בקור ועלולות להתעורר שוב עכשיו?
כל עוד המדענים הם אלה שחופרים בקרח וחושפים את הווירוסים הרדומים – הסיכון לאנושות יורד משמעותית, כי כל המחקר נעשה בסביבה מרוכזת. מצד שני, אולי יש נגיפים שגם המדע צריך להפסיק לחקור: לא מעט סיפורי מדע בדיוני על מגפות מתחילים בווירוסים שהצליחו ״לברוח״ מהמעבדות הסגורות ולתקוף בני אדם – ולמרות שהווירוס הענק הזה אינו מסוכן, יכול להיות שהווירוס הבא שיצליחו לשלוף מתחת לקח דווקא כן יהיה.
אם הטבע עצמו יהיה זה שיחשוף את הוירוסים – נוכל לעמוד בפני אתגרים מפחידים מהעבר בלי יכולת להתכונן אליהם מראש. בקיצור – זה לא זמן טוב להיות בו היפוכונדר.
דרך Gizmodo
