כתבה: דינה גורדון. תמונת השער: CC-by-2.0 Nguyen Vu Hung (vuhung)
מבית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת הרווארד יצא במשך שנים אוסף מרשים של מנהלים בכירים, כמו נשיאי הבנק העולמי, שרי אוצר אמריקנים, ראשי עיריית ניו יורק ומנכ”לים של חברות גדולות כמו ג’נרל מוטורס. כיום זו נחשבת לחממה יוקרתית, מעין פס ייצור שבו צומחים מנהלים, בזה אחר זה, לפי מודל מוגדר וידוע מראש. כזה שמכשיר אותם להיות מוחצנים ודומיננטים, בעלי יכולת קבלת החלטות מהירה.
“סטודנטים מספרים שמלמדים אותם לדבר בקול רם, ללמוד בצוותים ובקבוצות גדולות. הם מקבלים עצות כמו ‘דבר בביטחון. גם אם אתה מאמין במשהו רק ב-55 אחוז, דבר עליו כאילו האמנת בו ב-100 אחוז'”, מספרת סוזן קיין, בוגרת בית הספר למשפטים של הרווארד.
קיין טוענת שבעולם המערבי בכלל ובאמריקה בפרט הלכו לקיצוניות באימוץ מודל המנהל המצליח כאדם מוחצן. במחקר פסיכולוגי שנמשך חמש שנים, היא חקרה מנהלים ומנהיגים מצליחים, כמו מהטמה גנדי, רוזה פארקס, וורן באפט ואחרים. מסקנתה המהפכנית היא שמנהיגים ומנהלים מצליחים רבים היו בעצם אנשים מופנמים ושקטים יותר, בניגוד מוחלט לתפישה הרווחת. כאלה שלא מרבים לדבר, אוהבים לעבוד יותר לבד ולא בקבוצות, זהירים ושקולים יותר, זקוקים יותר למרחב פרטי ונרתעים מקונפליקטים.
“המופנמים הם כשליש עד חצי מהאוכלוסייה בעולם המערבי”, אומרת קיין. “כאשר מתעלמים מהכישורים המיוחדים שלהם מפסידים את מה שהם יכולים לתרום”. את מסקנותיה פרסמה קיין בספרה “שקט, כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר”, ובהרצאה ב-TED שהיא בין הנצפות ביותר בפורום ההרצאות היוקרתי. בראיון לאפוק טיימס היא מספרת איך צמח באמריקה ובעולם המערבי המודל של המנהל המוצלח כאדם מוחצן, ומנסה לענות על השאלה האם עדיין אפשר לשנות אותו.
עלייתם של המוחצנים
כדי להבין את ההעדפה הברורה של החברה של היום למנהלים מוחצנים, קיין מחזירה אותנו כמאה שנה אחורה, אל תחילת המאה ה-20, “תקופה שבה אמריקה עברה תנופה אדירה של עיור, הקמה והתבססות של עסקים גדולים והגירה המונית”. מיליוני אנשים עזבו את הקהילות הכפריות החקלאיות שלהם ואת העיירות הקטנות ועברו להתגורר בערים. יחד עם התנועה ההמונית לעבר הערים צמחה הכלכלה החדשה עם התאגידים הגדולים כמו פורד, רשת סירס-רובק ועוד.
האנשים האלה שהגיעו לערים מצאו את עצמם עובדים לא עם שכנים או מכרים, כמו בקהילות הקטנות שלהם, אלא עם זרים. הם נדרשו להשאיר רושם חיובי מהיר על אנשים שלא הכירו. כך נוצר הצורך לפתח מיומנויות וכישורים של הצגה עצמית בצורה הטובה והמהירה ביותר כדי להתקבל בחברה ובמיוחד במקומות העבודה החדשים. תכונות כמו דומיננטיות, דיבור רהוט, קולניות, נמרצות ועוצמתיות, קיבלו חשיבות רבה.
אנשים מוחצנים, כאלה שהיו להם הכישורים האלה באופן טבעי, היו אלה שהתקבלו ראשונים למקומות העבודה הטובים ביותר והם היו גם אלה שקודמו במהירות למשרות הניהול הבכירות, טוענת קיין. בתי הספר למנהל עסקים באוניברסיטאות התחילו גם הם להעדיף אנשים עם תכונות כאלה ואף העצימו אותן במהלך הלימודים, “כדי שיוכלו להתאים בתום לימודיהם למה שהתאגידים יחפשו”.
“מתוך המודל הזה של המנהל המצליח כאדם מוחצן”, אומרת קיין, “צמחו מנהלים מצליחים מאוד, כמו למשל ג’ק וולש, שהיה יו”ר ומנכ”ל ג’נרל מוטורס, שבתקופת כהונתו עלה ערך החברה באלפי אחוזים”. וולש קיבל את הכינוי “פצצת ניוטרון”, בגלל הדומיננטיות שלו מול העובדים. דוגמה אחרת הוא איש העסקים הבריטי ריצ’רד ברנסון, מייסד קבוצת וירג’ין, שידוע בהתנהגות המוחצנת ויוצאת הדופן שלו.
“אבל מה שקרה הוא שלקחנו לקיצוניות את המודל הזה של מנהל מצליח כאדם מוחצן”, טוענת קיין. “במצב הקיצוני הזה שהתפתח, וממשיך עד היום, נוטים להתעלם מהיכולות והכישורים המיוחדים שיש למנהלים או מנהיגים מופנמים. במצב הזה מאבדים את התרומה המיוחדת שמנהלים מופנמים יכולים לתת”.
יתרונות המנהל המופנם
מהטמה גנדי, לארי פייג’, מארק צוקרברג, ביל גייטס, וורן באפט, הם רק כמה מהמנהלים והמנהיגים שקיין מונה כמופנמים שהצליחו מאוד.
אז מה עושים מנהלים מופנמים שונה ממוחצנים, ולפעמים אפילו טוב יותר? קיין כותבת בספרה על מחקרו של היועץ הארגוני ג’ים קולינס, שהתפרסם בסיפרו רב המכר “מטוב למצוין”. בספר שהוגדר ב-2010 כטוב ביותר בתחום העסקים על ידי ועדת המנכ”לים של וול סטריט ג’ורנל, קולינס מנתח 11 חברות שהפכו למצוינות והצליחו להישאר כאלה לאורך 15 שנים לפחות, לעומת כאלה שלא הצליחו. לפי מחקרו, בכל החברות שהצליחו, המנהלים היו מה שנקרא “מנהלים מדרגה 5”. הם לא היו אנשים מוחצנים.
“האנשים שעבדו איתם תיארו אותם במילים: שקט, צנוע, עניו, מאופק, ביישן, אדיב, נעים”. קולינס טוען שאין צורך באגו מנופח כדי לשנות חברות. “צריך מנהיגים שבונים לא את האגו של עצמם אלא של המוסדות שהם מנהלים”.
כדוגמה מביא קולינס את סיפורו של דארווין סמית’ שבעשרים השנים שניהל את חברת קימברלי-קלארק, היא הפכה לחברת הנייר הגדולה בעולם. “סמית’ היה אדם ביישן ושקט שלבש חליפות צנועות והרכיב משקפיים חנוניים שחורי מסגרת ובילה את חופשותיו לבדו בטיפול בחווה שלו בוויסקונסין […] אבל התנהגותו העדינה הסתירה נחישות אדירה […] כשנשאל על האסטרטגיה העסקית שלו הוא ענה שהוא לא הפסיק אף לרגע להשתדל להיות ראוי לתפקידו”.
גירסה מקוצרת של כתבה שפורסמה בגיליון פברואר של אפוק טיימס. קבלו את הגיליון המלא כאן:
