עדי פינויים היא החברה המובילה בישראל לפינוי דירה. עם ניסיון של יותר מ-12 שנים, אנחנו בעדי פינויים נשמח לטפל בכל דירה, מבולגנת ככל שתהיה, ולהפוך אותה לדירה נקייה והיגיינית.
בשנת 2009 עלתה לאוויר בארצות הברית תוכנית ריאלטי בשם “hoarders”. הסדרה עסקה בנושא שעד אותה נקודה היה מוכר רק למומחים לנושא: אגרנות כפייתית. הסדרה שנכנסה לבתיהם של אגרנים כפייתיים והציגה ניסיונות לעזור להם על ידי סידור הבלגן שבו הם חיו, הפכה ללהיט בן לילה. היא סיפקה מצד אחד את יצר המציצנות של הצופים, ומצד שני ניסתה לעזור באמת ובתמים למשתתפיה, ובכך הצדיקה את יצר המציצנות אליו כולנו מכורים.
התוצאה היתה תוכנית שאפשרה לצופים להציץ לחייהם של אנשים אחרים בלי להרגיש אשמים – יתרה מזאת, הצופים זכו להרגיש שלמרות שחייהם לא מושלמים, הם לפחות לא גרועים כמו המשתתפים בתוכנית.
כמובן, הם טעו. כולנו דיספוזופובים (אגרנים כפייתיים, בשפה פשוטה), ואם אתם לא מאמינים בזה, קחו את הארנק ומפתחות הבית ונסו לזרוק אותם לזבל. החלחלה שאתם מרגישים, האימה שזוחלת במורד עמוד השדרה שלכם כשאתם חושבים על לאבד לנצח את כרטיס האשראי או ספר הטלפונים היא אותה אימה בדיוק שלופתת אגרן כפייתי כשהוא מנסה לזרוק קופסאת קורנפלקס ישנה.
אגרנים כפייתיים הם מומחים להצדקות, והם יכולים להצדיק את קיומו של מכסה לצנצנת שנשברה בדיוק כמו שאתם יכולים להצדיק את קיומו של צרור המפתחות שלכם. האימה שאתם חשים בחושבכם על הטלפון הסלולרי האהוב שלכם, אבוד וזנוח בתחתית ערמת אשפה הוא הפחד שמרגישים דיספוזופובים בקשר לזריקת כל פריט רכוש. בני אדם מייצרים כלים ומשתמשים בהם כדי לחיות טוב יותר – פלא שאנחנו מפחדים לאבד אותם?
אורח החיים שלנו תלוי בחפצים שלנו, בכלים שבהם אנחנו משתמשים כדי לתקשר אחד עם השני; כדי להגן על עצמנו מרעב ומקור; כדי לכסות את גופנו הערום, השביר. לכולנו יש רכוש שקשור בחיינו בקשר כל כך עמוק, שהרבה פעמים אי אפשר לדעת איפה אנחנו מתחילים והדברים שלנו נגמרים. קחו מאיתנו את האינטרנט, המחשב, הבגדים, כלי הרכב. האם עדיין נהיה אנחנו? מי אנחנו בלי הדברים שמאפשרים לנו להיום האדם שאנחנו מנסים להיות?
קל להסתכל על תמונות מבתיהם של אגרנים כפייתיים ולחשוב שהם מטורפים לחלוטין – דיספוזופוביה היא אכן הפרעה נפשית מתחום ההפרעות האובססיביות, ומומחים מעריכים שהיא פוגעת בכ-5% מהאוכלוסיה. יחד עם זאת, חשוב לזכור שכולנו מייחסים ערך גבוה לחפצים שלנו, והמרחק בין אובססייה לטלפון הסלולרי ואובססיה לעיתונים ישנים הוא קצר יותר ממה שנדמה… כל מה שצריך זה דיכאון קטן ומגורים לבד, וגם אתם תסרבו לזרוק את עטיפות השוקולד הישנות שיושבות על השולחן שלכם.
