ברוכים הבאים ל”נטופיה“, עולם דיסטופי שנמצא במרחק מחשבה מכאן.
הרומן החדש בהוצאת “ידיעות ספרים” שאני חובק יחד עם יסמין לוי, שותפתי-בת זוגי המוכשרת, מספר על רשת חברתית מתקדמת, בה אין צורך במחשבים, מקלדות או ממשקים “פרימטיבים” אחרים: כל הגיג מחשבה משותף עם אחרים והפרטיות הופכת לבחירה חשודה של מי שיש לו מה להסתיר. ב”נטופיה” הווירטואלי מתמזג עם הממשי במוחם של המשתמשים בהוויה שהיא ספק הזיה, ספק מציאות. רשת “מיינדז”, הגיבורה של “נטופיה”, היא החלום שמתגשם והסיוט שמתממש, כפי שמסופר דרך גיבורי הסיפור. הרומן מתרחש אי שם בעתיד, במקום לא ברור, אך למעשה הוא כבר נוכח כאן ועכשיו. המציאות הנטופית אופפת אותנו מכל עבר, מלטפת בנוחות מענגת, רגע לפני שתסגור עלינו. רבים מבני דורנו אולי יזהו בסיפור רגעים ותחושות מוכרים מהלבטים והתחושות שמלווים אותם בחיים.
קבלו עדכונים על “נטופיה” בפייסבוק:
התבגרתי בשנות ה-80′ של המאה הקודמת, שתי רגליי נטועות בדור האיקס, אך הראש כבר היה לחלוטין בדור הבא, שמתייחסים אליו בספרות המקצועית כ”מילניאליים”. ברדיו הטרום גלגל”צי התנגן Blue Monday של ניו אורדר, ראש הממשלה היה יצחק שמיר, כולם נהגו בסובארו ועשירים היו אז בסך הכל אנשים שנסעו קצת יותר לחו”ל.
העתיד נראה כמו הבטחה רחוקה וההווה אפור, קלוע בין חלומות אדירים להכרה מחודדת שהמציאות אינה מה שהבטיחו לו. להיוולד בארץ נראה לי ולחבריי כמו טעות היסטורית. היינו יכולים להיות כוכבי רוק בלונדון, נשיאי ארצות הברית, לכבוש אפילו את ישראל, אבל מי רוצה להתלכלך?
אם הדור הקודם האמין ביציבות תעסוקתית, הדור שלי שינן סיפוק בעבודה. אותי לימדו שאני יכול להיות כל מה שאחפוץ כשאהיה גדול, ואני עדיין מאמין בזה גם בגיל 41. יסמין ואני עדיין ילדים באיזשהו מקום, קלועים בין תחושת הכרה עצמית חריפה לציפיות שאף פעם לא מתממשות במלואן. כן, הייתי מיוחד, פחות או יותר כמו כולם. החלומות באוויר, הראש באדמה, נע בין תחושת פגיעות איומה לביטחון כל יכול, בין התנשאות עילאית לחוסר ביטחון מוחלט, העולם נראה לי אז כמו מקום מדכא מדי, לא שלם מספיק בשביל להכיל את החלומות הגדולים שלי, ומוזיקה הייתה מפלט.
הנוסחה המתמטית של אושר היא מציאות פחות ציפיות ומבחינה זו הייתי במינוס כרוני. אז שמעתי את סדרת הצפצופים הצורמים שהייתה מוזיקה לאוזניי, קולות התחברות המודם לרשת שהפכו ממכרים מפעם לפעם והותירו עלי רושם עצום. בתחילה היה זה הקסם של עולם ה-BBS-ים, הרשתות שקדמו ל-Web. מי שחווה בנפשו את הכניסה הבתולית למטריקס לא ישכח זאת כל חייו. זה לא מזכיר בשיט את הרשת הממוסחרת של היום, כמו בעולם פנטסטי, התחושה הייתה שכל מי שפגשת בו עשוי לפשוט וללבוש צורה ולהיות כל מי שרק ירצה.
כמו רובין נייס, סופר הדיגיטראש מ”נטופיה”, גם אני ורבים מבני דורי אימצנו מהר את השפה החדשה, ואפילו הפכנו בקיאים מאוד בעולם המקוון, אך עד סוף ימינו נישאר מהגרים דיגיטליים. כמו כל מי שזוכר את העולם לפני האינטרנט, מקונן בי חשש לא רציונלי שיום אחד תיגמר החגיגה, שנתעורר בבוקר, אנשים יצאו בפליאה לרחובות השקטים כי לא תהיה עוד רשת.
זה יקרה בבת אחת, כמו במציאות המתערערת של “מיינדז” או פרק ההוא של “סאותפארק”. מישהו בסוף הרי ימצא את השאלטר של האינטרנט ופשוט יכבה אותה ואז נצטרך למצוא עבודה אמיתית, משהו שקשור בהרמת משאות כבדים שנאלץ להתמיד בה עד למוות הגואל. אז נהיה כמו “הנברמיינדז”, אותם הומלסים שנפלטים מרשת “מיינדז” הכל יכולה של “נטופיה”, ונעים בעולם בלי מטרה אלא לקיים צרכים בסיסיים. אני באמת שלא יודע איך אפשר להסתדר בעולם נטול לפטופים, כפי שאני יודע שהיכולת לדעת להתנתק מפעם לפעם תהפוך לסגולת זן חשובה עבורי בשנים הקרובות.
כמו מהגר טוב, גם אני למדתי את השפה החדשה. אני מבוגר מספיק בכדי לזכור תקופה בה ICQ היה מגניב, מכיר ומיישם פקודות ב-DOS, עברתי מספיק מחזורים של הייפ כדי לבטל הבטחות שווא על טכנולוגיות חדשות שיהפכו את העולם על הראש ובכל זאת מתרגש עד כלות לחזות בדבר הגדול הבא שמעיף לי את הראש כמו דון, הטיפוס המפוקפק ב”נטופיה” שראה ב”מיינדז” את כרטיס החנינה שלו, הזדמנות שנייה לעשות רושם ראשוני.
נפלה בחלקי זכות גדולה לחיות בתקופה כל כך מרתקת. אני לא יכול לתאר לעצמי מה הייתי עושה אילו נולדתי מוקדם יותר ואילו יכולתי הייתי בוחר להיוולד מאוחר יותר כי אני מקנא בראש בדברים שעומדים להעיף לדור הבא את הראש, כל עוד יזכור איך מתרגשים.
בדומה לחינניות המזויפת של “סאנשיין”, סוכנת הקבלה המשובטת שמקבלת את המשתמשים החדשים של “מיינדז”, יש לי חשד שהדור הבא יודע לתקתק מהר יותר סמסים, אך לא בהכרח מבין למה אסור להיפרד בהודעת טקסט. שכללנו כלים שמאפשרים לנו להתחמק מאי נעימויות בחיים כמו שב”מיינדז” אפשר להעלות את זיכרונות היום יום שלך לענן האישי ולמחוק ממנו רגעים שתרצו לשכוח.
אבל באמת מה לי להלין על נכויות רגשיות כאשר נדמה שהרשת נולדה עבור מיזנטרופים כמונו, רואים אנשים ממרחק ממוסך, יכולים בקלות לעצב את המציאות הדיגיטלית הזו בהתאמה אישית, להעלים אנשים מחיינו באמצעות HIDE או BLOCK כמו פקודת ה-Vanish, שמאפשרת למשתמשי מיינדז לא לראות בחייהם אנשים לא רצויים או Eliminate, האפשרות להיות בלתי נראים לאנשים מסוימים במציאות הפיזית. זו מציאות מפולטרת, בועתית שאנחנו צועדים לתוכה בעיניים עצומות לרווחה. ב”נטופיה” יש חיות ביו-דיגיטליות מתוקות שבאות בהתאמה אישית ואין צורך לטפל בצרכים שלהן ויש תינוקות בהתאמה אישית שניתנים להזמנה באמצעות אפליקציה. אין לי ספק שזו המציאות שמצפה לנו ממש מעבר לעיקול.
רק בטעות נתפשת הטכנולוגיה בנשימה אחת עם קידמה. למעשה, היא חותרת לספק לאנשים את פסגת הנוחות האישית, הנקודה בה נשב במנוחה, ובהזזת עפעפיים נזמין לנו ארוחה דשנה, כפי שאפשר ב”מיינדז” לשגר מחשבה ותנור ה”ננו-גל” כבר יכין לכם ארוחת מלכים.
בטעות קוראים להם “דור האני” המילניאלים כלל לא עסוקים בעצמם אלא באיך הם נתפשים בעיני אחרים. מה שנתפש בטעות כנרקיסיזם הוא למעשה בחינה מדוקדקת של איך אני נתפש בעיני אחרים. מהו הסלפי אם לא צילום עצמי ששותף ברשת כדי לקבל פידבקים מהחברה? ספקות עצמיים, העיסוק האובססיבי במראה ובדימוי הגוף, ספקות והשוואה בלתי פוסקת שלנו לעומת אחרים ויחד עמם גדלים התסכול והקנאה. הרשתות החברתיות רק החריפו את המגמה הזו כאשר הן חושפות אותנו למדשאות ירוקות העד לכאורה של השכנים לרשת.
הטרגדיה האנושית היא שבעידן השפע האנושות מתמודדת יותר מאי פעם עם עוני מחפיר, חובות תופחים, מצוקת קריירה, שעות עבודה בלתי נגמרות וויתור על זכויות אנושיות בסיסיות תמורת כרטיס לספסלים האחוריים ברכבת הדיגיטלית. קשה להיות הורים היום, קשה להיות אנשים טובים, קשה לעכל את כל מה שהעולם יכול להעניק לו ומעל כל זאת מקונן החשש שאולי לא נספיק למצות לפני שניפרד. אין כאן תוכחה או נבואת זעם, רק קריאה מפוכחת של המציאות וחשש מעורב בציפיה מפני הבאות. על כל זאת ועוד ב”נטופיה” שערכה דפנה שחורי המופלאה.
יסמין ואני נשמח מאוד אם תקנו, תקראו ותשתפו אותנו בתחושות שלכם – בהודעה אישית בפייסבוק שלי או של יסמין, בדף הפייסבוק של נטופיה או בתגובות, אחרי הכל, אנחנו במרחק מחשבה מכאן.
לרכישת “נטופיה” באתר ידיעות ספרים
צילום: Ron Kedmi, איפור שיער: Eran Pal , סטיילינג: Jonathan Frimerman. בתמונה: Yasmine Levi ואני.
