מיכל זולר, תלמידת כיתה י”ב ממרכז הארץ, כתבה מניפסט נגד שיטת הלימודים במקום מבחן בספרות והפכה לגיבורת היום ברשת. זולר כתבה למורה שלה מכתב נחרץ (מגיע לי!) בו נימקה את דעתה על שיטת הלימוד של המבחנים הללו ומה היא חושבת על מערכת החינוך בישראל בכלל.
במכתב מודה זולר כי לא ניגשה לבחינה משום שאינה מצליחה לזכור בעל פה חומר כה רב, וכתבה:
“אני יודעת שאילוצים ממשרד החינוך מכתיבים את שיטות הלימוד הלא יעילות האלה. אני באמת מאמינה שאם היו לך יותר שעות לימוד, היית מצליחה לעורר אצלנו את התאווה לספרות, את הרצון להבין ולפענח את נפש הסופרים. אבל אין זמן, וצריך להספיק את החומר לבגרות, ולא נסטה מהחומר אפילו קצת כי אין לנו זמן, ונצעק על התלמידים הרועשים כי אין לנו זמן, ולא נתעניין בחייהם האישיים כי זה לא תפקידנו. התפקיד שלנו זה להעביר את החומר”.
“לא הייתי מגדירה ‘לימוד’ את מה שקורה בבית הספר. הייתי מגדירה את זה כהכתבה, כהצבת מסגרת נוקשה מדי, כציפייה לאוטופיה, כאכזבה, ככפייה. אני מרגישה שבבית הספר מכתיבים לי איך, מה, מתי ועל מה לחשוב. עצם הלימוד זה לא לתת מרחב חופשי לחשיבה? לתת סיבות לפעולת הדברים, כך שנוכל להבין ולא להקיא את החומר?”.
שר החינוך, שי פירון, ענה למיכל בדף הפייסבוק שלו:
“רק למענך ולמען תלמידים נוספים, רציתי להיות שר החינוך. כי הגיע העת לשנות, לתת משמעות ללמידה, להעביר אותה מלמידה העוסקת בשינון לכזו הנוגעת בלב ובנפש של הלומד. לימודי הספרות הן ההזדמנות המופלאה לעסוק בגיבוש ועיצוב המידות והזהות, להתמודד עם רגשות, להגדיר אהבה והתמסרות, לעסוק במולדת אהובה, בשורשים מורכבים וביחסים בתוך המשפחה. אסור להמשיך בדרך בה הלכנו. היא התאימה לשעתה. עכשיו צריך ללמוד אחרת. מיכל, למענך ולמען התלמידים הצעירים, אנחנו נשנה את הלמידה. זה יתחיל בקרוב, בקרוב מאוד. אבל זה יקח זמן רב. כולנו, תלמידים ומורים, נצטרך להתרגל ללמידה משמעותית. כזו שתהפוך את הלמידה לרלוונטית ונוגעת, כזו שתתמודד עם אתגרי המאה ה – 21, כזו שתניע אותנו לקחת אחריות על החברה”.
בתשובה של השר פירון נפלו כמה שגיאות כתיב, כפי שהבחינו בדף דברים שעורכות לשון לא אוהבות:
המשפט של זולר שלכד את תשומת לבי הוא: “למה אני צריכה להיבחן במבחנים זהים לאלה של חבריי אם אני כשלעצמי אדם שדומה לחבריי לכיתה בכל כך מעט דברים? אולי לימודי הספרות כבר מיותרים, או שדרך לימוד הספרות צריכה להשתנות ולהתאים את עצמה להווה…אני מרגישה שהחומר שאני לומדת מיותר לחלוטין. אין לי ולא יהיה לי מה לעשות עם המידע שאני לומדת בספרות, אלא אם אגריל שאלה על ‘חפץ’ ב’אחד נגד מאה’. כל תלמיד הוא בן אדם ולכל בן אדם יש את תחומי העניין שלו. ואם מעניין אותי אומנות או תעופה, צריכה להינתן לי הזכות לדעת. אני מרגישה זלזול מצד המורים ומצד מערכת החינוך. בי. בהיותי אדם ולא ציון. בהיותי אדם ולא סטטיסטיקה. בהיותי אדם שרוצה לדעת ולאו דווקא מתעניין במוסכמות ז’אנר הטרגדיה”.
האמנם תלמידים צריכים ללמוד רק “מה בראש ששלהם”, כפי שמיכל חושבת? כאן מדובר בגישה מסוכנת שמובילה ל”פילטר בועתי”, צמצום האופקים שלנו רק לכדי מה שמעניין אותנו. והרי בגיל 17 מעניינים אותנו עניינים אחרים לחלוטין מאלה שנתעניין בהם בגיל 27 ו-37. תפקיד מערכת החינוך, בין השאר, לפתוח לנו צוהר לעולמות של ידע שאולי לא היינו נחשפים אליהם ביוזמתנו. בעיקר צריכה מערכת החינוך לעקור משורש את התובנה שהיא שם בשביל לרצות את התלמידים או הוריהם. ריצוי התלמידים ולימוד הם שני נתיבים מקבילים שלעולם לא ייפגשו. אם שר החינוך רוצה לשנות, הרי שהדרך לשם לא עוברת דרך סטטוסים בפייסבוק.
באשר לשינון, הצדק עם מיכל. נימת הדברים של מיכל אינם שונה מטרוניות של דורות של תלמידים לפניה, עוד בימים בהם פינק פלויד דרשו “היי, המורה, תעזוב את הילדים במנוחה” בקליפ שהציג, בין השאר, תלמיד המושם ללעג בפומבי על ידי מורו, משום שכתב שירה במהלך שיעור הכולל שינון בלבד. הדבר הכמעט יחיד שהשתנה מאז זו הגישה, לא השיטה. כן, שר החינוך חביב ואדיב, מאוד קשוב ומעוניין לחולל שינוי, אך המערכת שהוא מוביל מיושנת, מוכה וסובלת מתקצוב נמוך. לימודים פרטניים, הסטת הדגש משינון מידע להקניית כישורי חיים ופיתוח יזמות הן תכונות נחוצות במיוחד להצלחה בעולם היום. למרבה הצער, מעט מאוד בתי ספר ומורים צפויים לשמש בשנים הקרובות פלטפורמות משנות חיים עבור הילדים.
דרך ynet
