מזה כמה חודשים שדודי פטימר בן ה-26, המגדיר עצמו חוקר מוזיקלי, עורך מוזיקלי, פזמונאי, משורר, מאמן כושר אישי וספורטתרפיסט, מעלה ליוטיוב מאות שירים ישראלים עם הכיתוב “מעלה דודי פטימר”.
לפני כמה ימים הורד ערוץ היוטיוב שלו, ביוזמת הבמאי עידן זעירא, בנו של דב זעירא, בעלי חברת “התקליט חיפה” המיתולוגית, בנימוק של פגיעה בזכויות היוצרים שלה ושל האמנים החתומים אצלה. פטימר, בתגובה, פתח ערוץ יו טיוב חדש והבטיח לגולשים שתוך זמן קצר הוא יחזיר את 1,700 השירים שהיו בערוץ המקורי. בפייסבוק שלו שלו פטימר וחלק מהמגיבים כותבים נגד המהלך שפוגע בשירות ציבורי, לטעמם.
פטימר פועל בתחום האפור של הפער הדיגיטלי: הוא מזהה צורך תרבותי חשוב שחברות התקליטים לא ממלאות והיו צריכות למלא מזמן: מוזיקה ישראלית מגוונת ועשירה שתהיה זמינה לציבור בפלטפורמות דיגיטליות אך עושה זאת בדרך לא דרך, שלא בהכרח בהסכמת בעלי הזכויות. יואב קוטנר מסביר בפייסבוק מה בעייתי בהתנהלות של פטימר:
“למרות שאינני שייך לאף חברת תקליטים, וגם אני מעלה לרשת קליפים (שיש לי זכויות עליהם) ושירים בתכניות הרדיו שלי. כלומר, אני בהחלט תומך ואוהב את הפעילות-עוקפת-חברות התקליטים של ימינו, ובתנאי שהיא חוקית.
“יש לדודי פטימר שני סוגי חומרים בהם הוא עוסק. הראשון הוא מבחר מרשים של קטעים נדירים, בעיקר כאלה ששרים אמנים קצת פחות מוכרים, כאלה שהצליחו בעבר ונשכחו, או כאלה שיש להם עצמם זכויות על השירים והצילומים שלהם. רובם, אני מתאר לעצמי, שמחים על כך שהחומרים האלה והתחקירים שהוא כותב נחשפים ברשת. הפעילות הזו מאד מבורכת בעיני, ואם נתעלם מהסגנון (אצלו כל אחד הוא “הגדול מכולם” או “המלך”) יש בה חשיבות בכך שהיא מרחיבה את גבולות תיעוד היצירה בארץ.
“הסוג השני הוא מאד בעייתי. פטימר גונב (כן, ככה קוראים למי לוקח בכוונה ובלי רשות דבר שאינו שלו) שירים וצילומים שהתפרסמו בכל מיני כלי תקשורת אחרים, תקליטים, תכניות רדיו, עטיפות תקליטים, עיתונים וכדומה. על כולם הוא חותם “העלה דודי פטימר” ומתגאה שהם מתוך התקליטיה שלו, כאשר הוא יודע בפירוש שהחומרים אינם שלו. בכך הוא מוסיף חטא על פשע שכן בימינו, גם לתיווך-החומרים יש זכויות קניין. כלומר. אם אני מראיין או מצלם את אריק איינשטיין, יש לי זכויות על הראיון והצילום. אי אפשר לפרסם אותם בעיתון או בטלויזיה כאילו מישהו אחר ראיין אותו. אם שיר יצא בתקליט יש מישהו שיש לו זכויות עליו. אם שיר הושמע בתכנית בגל”צ יש בעלי זכויות על השיר.
הנה דוגמה מהחיים. אם חוקר המוזיקה ערן דינר מוצא, אחרי שנים של חיפוש, אלבום שלם של שמוליק קראוס באנגלית, החומרים אמנם אינם שלו אבל הקרדיט למציאת האלבום הוא שלו. האלבום שייך לתקליטייה של ערן דינר ולא של דודי פטימר.
כך גם עשרות ההקלטות הנדירות של אריק איינשטיין ואמנים ישראלים אחרים שפירסמתי בתכניותי בגלי צה”ל. מותר לכל אחד להאזין ולהוריד אותם באתרים כמו “איי קאסט” אבל אסור לאף אחד לטעון שהם שלו. מי שעושה כך, בלי קרדיט לגלי צה”ל, פוגע בשרשרת בעלי הזכויות, גם בכותבי השירים (שבגלי צה”ל כן מקבלים תמלוגים), במי שהפיק את התקליטים וגם בגלי צה”ל כגוף המקליט ובעל הארכיון.
דודי פטימר יודע את העובדות האלה, אני אישית עידכנתי אותו בכך בעבר, והוא בחר להתעלם מהם ולקחת קרדיט על חומרים שאינם שלו כדי להאדיר את שמו. פעילותו זו, הכוללת גם כל מיני טעויות והסתרות אינפורמציה (למשל כשפירסם הקלטה של דני סנדרסון שיצאה בתקליט בשנות ה-2000 כאילו היא הקלטה נדירה של “השניצלים” משנות ה-60) גורמת נזק לא רק לזמרים ויוצרים ובעלי הזכויות, אלא לכל התחום המאד חשוב הזה של חקר ושימור המוסיקה הישראלית.
צדיק הוא לא”.
פטימר הגיב:
בעקבות הסרת הערוץ פטימר טען בפייסבוק כי קיבל מכתב התנצלות מ”התקליט” על הרס מפעל חייו:
“חברים יקרים ! אני שמח להודיע, לאחר שיחה ארוכה עם עידן זעירא (אדם נפלא, מבין, ריאליסטי וקשוב ) היקר, מחברת HATAKLIT חיפה, שבע”ה הוחלט כי בימים הקרובים ערוץ היוטיוב שלי חוזר לפעולה בשיא הודו ותפארתו! הפעם, לאחר שאעבור בפיקוח וייעוץ עידן שיר שיר ואבדוק כל זכויות היוצרים במלואן מבחינה חוקית! הפעם כבר לא אהיה “מעלה דודי פטימר” החובבן, אלא הערוץ יהיה מקצועי ומסודר, עם אותו תוכן מוזיקלי אך תקין משפטית וימלא כל החוקים והזכויות הנדרשות! אני רוצה להודות לעידן על כך מקרב לב, הוא באמת נשמה טובה ומבין את ערך המוסיקה הישראלית למענה אני פועל, תודה לכל אוהדיי וחובבי המוזיקה על התמיכה בשעות לא קלות אלה, הרווח כולו של המוזיקה הישראלית אותה אנו אוהבים. תודה רבה עידן! תודה לכולכם. רק לא תודה למה שמו(?)…”.
זעירא, האמנם? “הבטחתי לאנשי יוטיוב שפטימר יעבור אצלי קורס מזורז בזכויות יוצרים כדי שהוא ילמד כיצד לא לפגוע בהן. לאחריו הערוץ יוכל לחזור מתוך פרגון להשקעה ולנחישות”.
אכן בשורה משמחת, הן ליוצרים והן לחובבי המוזיקה הישראלית באשר הם.
דרך הארץ
