המוזיקאית והיוצרת לורי אנדרסון נפרדת בקינה מלו ריד, אהובה ב-21 שנים האחרונות והיוצר והמוזיקאי האאוטסיידר שהשפיע עמוקות על הרוק בעשורים האחרונים. מבחר מדבריה של אנדרסון כפי שיתפרסמו בגיליון של הרולינג סטון שיצא ב-21 בנובמבר.
“פגשתי את לו במינכן, לא בניו יורק. זה היה ב-1992. שנינו ניגנו בפסטיבל קריסטלנכט של ג’ון זורן לציון ליל הבדולח ב-1938, שסימן את תחילת השואה. אני זוכרת את המבטים המופתעים של פקידי המכס כשראו עוד ועוד מוזיקאים עוברים במכס עם חולצות טי RHYTHM AND JEWS באדום בהיר.
ג’ון רצה שכולנו ניפגש יחד וננגן זה עם זה, במקום תרגולת “באים הולכים” בפסטיבלים. על כן, לו ביקש ממני לקרוא משהו יחד עם הלהקה שלו. כך עשיתי. זה היה רועש ואינסטנסיבי ומאוד כיף. אחרי ההופעה לו אמר לי: “עשית את זה בדיוק כמו שאני עושה את זה”. לא ברור לי למה הוא נזקק לי כדי שאעשה משהו שהוא בקלות יכול לעשות, אך הוא בהחלט התכוון להחמיא.
חיבבתי אותו מיד, אך הופתעתי שאין לו מבטא אנגלי. משום מה הנחתי שהוולווט אנדרגראונד היו בריטיים, וידעתי מה הם עשו באופן מעורפל בלבד (אני יודעת, אני יודעת). באתי מעולם אחר. באותם ימים העולמות של ניו יורק – עולם האופנה, האמנות, הספרות, הרוק והפיננסים – היו מאוד פרובינציאליים ומנותקים זה מזה.
התברר שלו ואני התגוררנו קרוב זה לזה בניו יורק, ולאחר הפסטיבל לו הציע שניפגש. נדמה לי שמצא לן בעיניו כשהגבתי: ‘בהחלט כן! אני בסיבוב הופעות עכשיו, אך כשאחזור – נניח, בעוד ארבעה חודשים – בהחלט בוא ניפגש”. זה נמשך במשך זמן מה, ולבסוף הוא הזמין אותי להצטרף לכנס איגוד טכנאות הקול. אמרתי שאני מתכוונת ללכת בכל מקרה. בילינו אחר צהריים שמח של מבטים על מגברים וכבלים ומכשירי אלקטרוניקה. לא היה לי מושג שזה היה אמור להיות דייט, אך כאשר ישבנו לקפה מאוחר יותר הוא אמר: ‘את רוצה לראות סרט’? בטח. ‘וארוחת ערב לאחר מכן, בסדר?’. בסדר. ‘ונוכל אז לצאת להליכה?’. מאז לא ממש נפרדנו.
לו ואני ניגנו מוזיקה יחד, הפכנו חברים הכי טובים ונשמות תואמות. ניגנו יחד, האזנו ליצירות זה של זו וביקרנו אותן. למדנו דברים יחד (ניטור פרפרים, מדיטציה, קייקים). המצאנו בדיחות מפגרות, הפסקנו לעשן 20 פעמים, רבנו, למדנו להחזיק את הנשימה שלנו מתחת למים, נסענו לאפריקה, שרנו אופרה במעליות, התיידדנו עם אנשים הכי לא צפויים, ליווינו זה את זה במסעות הופעות כשיכולנו, אימצנו כלב מתוק שמנגן בפסנתר, שכרנו בית בנפרד מהבתים שלנו, גוננו זה על זה ואהבנו.
ראינו הרבה הופעות והצגות ועקבתי אחריו כשאהב והעריך אמנים ומוזיקאים אחרים. הוא היה כל כך נדיב תמיד. הוא ידע כמה קשה לעשות את זה. אהבנו את חיינו בווסט וילג’ ואת החברים שלנו. בסך הכל, עשינו את הטוב ביותר שיכולנו לעשות.
כמו זוגות רבים, פיתחנו דרכים ואסטרטגיות ולעתים פשרות, שאיפשרו לנו להיות חלק מזוג. לפעמים איבדנו קצת יותר מכפי שיכולנו לתת, או ויתרנו הרבה מדי, או חשנו נטושים. לפעמים ממש התרגזנו. אך גם כאשר כעסתי, לא השתעממתי. למדנו לסלוח זה לזו. ואיכשהו, במשך 21 שנים, הלבבות והמוחות שלנו התחברו יחד. זה היה באביב של 2008 כשהלכתי ברחוב בקליפורניה וריחמתי על עצמי בשיחה עם לו: “יש כל כך הרבה דברים שמעולם לא עשיתי ורציתי לעשות”, אמרתי”.
“כמו מה?”.
“אתה יודע. מעולם לא למדתי גרמנית. לא למדתי פיזיקה. מעולם לא התחתנתי”.
“למה לא התחתנת?”, הוא שאל. “אפגוש אותך באמצע הדרך. אבוא לקולורדו. מה דעתך על מחר?”.
“אמ. אתה לא חושב שמחר מוקדם מדי?”.
“לא, אני לא”.
למחרת נפגשנו בבולדר, קולורדו, והתחתנו בחצר אחורית של חבר בשבת. לבשנו את בגדי השבת הישנים שלנו, ומבחינת לו זה היה בסדר גמור שהייתה לי הופעה אחרי הטקס.
לו היה חולה בשנים האחרונות, החל מטיפול בהפטיטיס C באמצעות אינטרפרונים, סדרה של זריקות בטיפול אפקטיבי אך בעל תופעות לוואי. לאחר מכן התגלה אצלו סרטן הכבד יחד עם סוכרת מתקדמת. פיתחנו מומחיות בבתי חולים. למדנו הכל אודות המחלות והטיפולים.
הוא המשיך לעשות טאי צ’י בכל יום במשך שעתיים. הוא גם צילם, קרא, הקליט, השתתף בתוכנית רדיו יחד עם האל וילנר ועשה פרויקטים רבים. הוא אהב את חבריו, הוא התקשר, סימס, כתב אימיילים כשלא יכול היה להיות איתם. ניסינו להבין וליישם תובנות של המורה שלנו מינגיור רינפושה, במיוחד אמירות לא קלות כמו ‘עליכם לנסות לרכוש את היכולת להרגיש עצובים בלי להיות עצובים’.
באביב שעבר, ברגע האחרון, הוא קיבל השתלת כבד, שתפקד מושלם, כך נראה. הוא כמעט מיד השיב לעצמו את הבריאות והאנרגיה. לאחר מכן גם זה החל להיכשל. לא היה מוצא. אך כשהרופא אמר: ‘זהו זה, אין לנו יותר אופציות’, החלק היחיד שלו שמע היה ‘אופציות’. הוא לא ויתר עד לחצי שעה האחרונה בחייו ואז קיבל את זה לפתע ובבת אחת. היינו בבית – הוצאתי אותו מבית החולים כמה ימים לפני כן. על אף שהוא היה חלש מאוד, הוא התעקש לצאת לאור הבוקר הבהיר.
כמודטים, התכוננו לרגע הזה – איך להניע את האנרגיה מהבטן אל הלבבות ומהראש החוצה. מעולם לא ראיתי מבט כה מושלם של פליאה כמו המבט של לו כאשר מת. הידיים שלו עשו את תנועה 21 של המים הזורמים אל על בטאי צ’י. העיניים שלו היו פקוחות לרווחה. החזקתי בזרועותיי את איש שאהבתי הכי בעולם ודיברתי אליו כשהוא מת. לבו חדל לפעום. לא פחדתי. הלכתי איתו עד קצה העולם. החיים כל כך יפים, מכאיבים ומבלבלים – אין יותר טוב מזה. והמוות? אני מאמינה שהמטרה של המוות הוא שחרור האהבה. ברגע זה, יש בלבי רק שמחה גדולה וגאווה על הדרך בה הוא חי ומת, של עוצמתו המדהימה ואצילותו”.
