כתבה: יסמין לוי
כסף הוא בהחלט לא מטרה אלא אמצעי, ואחת השיטות המבריקות לזיהוי טיפוסים שונים ומשונים שאת חלקם לפחות לא נרצה לראות יותר לעולם. משהו בהתנהלות סביב כסף יכול לסייע לנו לאבחן אצל הזולת עולם ומלואו. ברוב המקרים זה לא מחזה נעים בכלל. אם תשאלו את רוב הנשים מה יגרום להן לברוח מהדייט החדש שלהם, הן יעידו במילה אחת: “קמצנות”. באמת שאין תכונה דוחה יותר. אני נזכרת בדייט הראשון עם עורך דין שהרוויח בזמנו פי כמה ממני, כשהייתי רק מלצרית, והותיר אותי המומה. הוא הזמין סלט יווני ממנו לא נגסתי ובסוף החזיק את החשבון באוויר לכמה דקות נצחיות וקרא הכל בעיון כאילו היה זה פרוטקול של זקני ציון. “נחלוק חצי חצי?” שאל האיש שלא שמע ממני יותר.
איך אפשר להתמודד עם אנשים כאלה? מתברר שלא מעט חיים איתם בשלום. אפשר לתהות מאין ההתנהגות שלהם נובעת, אולי זה מהבית, אולי זה הרגל, אצל אחר אידיאולוגיה. במקרה שלי זיהיתי די בקלות: אני נופלת בקטגוריית הבזבזנית שחיה את הכאן ועכשיו כי מחר נמות וכשמחר מגיע, להפתעתי הקשה, אני בוכה קבוע מול דפי ההוצאות. נו, לכו על זה, אולי תמצאו את עצמכם. רק תהיו חמודים ותשאירו לי שקל ביציאה מהפוסט.
1. הקמצן הסגפן: “זה כואב לבזבז כסף”
טיפוס זה ממש נגעל או חש כאב ממשי רק מהמחשבה להוציא כסף. הרעיון להיות אדם חברתי ולצאת לבלות עם חברים בדינר תערער את עולמם וילחיץ אותו עד שיברחו לאי בודד, רק כדי לא להתמודד עם העניין. הוא מדמיין באימה בקבוקי שמפניה מוגשים לשולחן וקוויאר בכל פינה ומצטמרר מרגע החשבון. הוא מכור לקונספט של לא לבזבז כסף ואפילו חוסך במוצרי הבסיס. מצד אחד אין לו חובות, הוצאות האשראי שלו נמוכות, יש לו חסכונות ליום גשום אבל מצד שני האיש חי כמו אדם לא חיים. מונע מעצמו תענוגות שהיה רוצה כי חי בחרדה תמידית, חוסך על היקרים לו.
2. הרוחניק: “אני חוסך משמע אני מאושר”
טיפוס זה חי בהתעלות רוחנית כי מבחינתו אינו זקוק ל”דברים גשמיים” כדי להיות מאושר. השמחה שלו בחיים לא קשורה לשום דבר חומרי. הוא אידיאליסט, מרחף הרבה מעל המרדף הקפיטליסטי. הטיפוס הזה מביא לך את הסעיף והנטייה הראשונית היא לתייג אותו בקבוצת “עילאים ומתנשאים”. הם מנהלים אורח חיים חופשי ונטול דאגות צרכניות. הולכים עם הכלב לים ומרגישים שלא צריך יותר מזה. עבורם ביטחון כלכלי אינו יעד. החוסכים המאושרים והעצמאיים הללו חיים בשקט עם המחשבה שלא מיהרו לרכוש איזה אוטו מפואר.
3. הבזבזן הרציונלי: “ככל שאני קונה יותר, כך אני חוסך”
אתם מכירים אותם, אלה העומדים בתור בקופה שעה כי היו חייבים להעמיס לתוך העגלה את כל המוצרים הכפולים והמשולשים מכל דבר, ויכולים למכור בסיטונאות בביתם. הם חשים כמי שבעצם עשו דיל מופלא כשהקופאית יורה “שניים במאה”. טיפוס זה נוטה לחשב שלילי את הערך האמיתי של המוצר. הם לא מעריכים נכון את מונח חיסכון. כמו לראות שמלה שאת לא צריכה ולקנות כי היא בהנחה גדולה וזו יעני “מציאה”. עדיין הפסדת סכום כלשהו על שמלה שלא התכוונת לקנות.
4. אנשי הקופונים: “אני נהנה לקבל יותר בפחות”
הם, הם האימה האמיתית בקופות. איכשהו יש להם קופון על כל דבר וזמן מיותר בחיים לדון בזה עם הקופאית שעד שבא לך לדחוס את הראש שלך במקפיא. הם גם מכורים לרעיון לחסוך בכל דבר וגם מתנהלים כמו קופונרים קיצוניים. טיפוסים אלה עוד יחסכו ברכישת מוצרי יסוד חיוניים כמו אבקת כביסה אבל ימצאו את עצמם עם מאכלים תמהוניים ללא קלוריות ומשקאות אנרגיה עתירי סוכר לספורטאים.
5. הפרזיט: “אני נהנה שאחרים משלמים”
הטיפוס הזה הוא נאלח במיוחד. הם יכולים להיות נחמדים, אנשי שיחה נהדרים, מקסימים בדינר איתכם- עד שמגיע החשבון ואז יש להם טקטיקות מופלאות להתחמק מלשלם. להרים ידיים במין “אוי, בדיוק שכחתי את הארנק” או להושיט יד לכיס אבל להתמהמה שנה עד שהצד השני משלם את החשבון. ניתן להניח שזו לא מקריות. אנשים מצליחים לחיות מדהים לחיות על חשבון אחרים ממניפולציות כאלו. נקודת ההנחה של השנוררים הללו היא שפרזיטיות היא אנדר רייטד כנראה.
6. המטרטר: “אני אפרפר אותך עד שאשלם”
טיפוס זה יכול להביך אתכם בבתי קפה עד שתתפסו את ראשכם בייאוש ותביטו לרצפה. רק שיגמר. הם מצליחים לקטר ולמצוא פאקים בכל מנה שהוגשה. נראה שהם נהנים מזה שמצאו שערה מיקרוסקופית רק כדי לאמלל חצי שעה את המלצר. הגישה חורגת גם מחוץ לבית הקפה. הם מתלוננים על המוצר, מה שהוא לא יהיה, בכל הזדמנות. הם חיים למען הרגע בו יוכלו לכתוב מכתב תלונה, לצלצל לחברה עצמה, לדרוש פיצויים שמעמידים בצל כל תביעה ייצוגית. אנשים כאלה רוצים להתבטא ומוצאים כל נותן שירות כקורבן לגחמות הקוטריות שלהם.
7. הקומוניסט: “מה ששלך שלי ומה ששלי שלי”
לפחות פעם בחיים נתקלת באיש שחי מהלוואות. בכל הזדמנות הוא מלווה משהו ממישהו, ספר, בגד או אוכל. הוא תמיד “חייב” ללוות את זה וכנראה, לעולם לא להחזיר עד שמתחשק לך להחזיר את נפשו לבורא. אף פעם לא נראה שיש עליהם כסף או זמן כדי לרכוש או להשכיר משהו שהם צריכים. הם כל הזמן סובלים ממחלת השיכחה ואיכשהו פרח מזיכרונם להחזיר לך. אתה מוצא את עצמך “עובד” בלהשיג את שלך בחזרה. להיטפל עליך חוסך להם כסף וזמן ואתה המילוט שלהם מעצלנותם. במקרה הקיצוני, טיפוס כזה ירבוץ בדירתך לשנה במקום לשבוע ויחיה על חשבונך עד שתבעט בו.
8. המשלם התמידי: “עלי, הכל עלי”
תתנחמו, טיפוס זה לפחות לא מנסה קחת ממך כסף, כבר טוב. אבל הוא יתעקש, יתחנן כמעט לשלם עליך בכל הזדמנות. תמיד באדיבות נונשלנטית, עם חיוך רחב ונוטים להזמין את כל השולחן בלארג’יות נטולת מעצורים. זה תמיד “יעשה להם טוב” ואתה מאמין להם. הימים חולפים ואתה חש משקולת על צווארך. זה לא בהכרח אי נעימות כמו הידיעה שמתישהו, איכשהו, אתה חייב להם. מה בדיוק? לא ברור אבל אתה חייב. אם הוא יצלצל ויבקש ממך לקבור בגינה את השכן הנודניק שלו כנראה שתצטרך כי הוא “קנה” אותך.
9. המעתיק: “אני חייב כזה, בדיוק כזה”
טיפוס זה יוציא בדיוק מה שהשני הוציא וכנראה על אותו דבר. חשוב לו להתהדר בסמלי סטטוס של חברו/שכנו/יריבו. המחשבה שאין לו בדיוק אותו דבר תחרפן אותו. זה יתבטא במכוניות, בגדים, תכשיטים ובתים. הקנאה אוכלת אותם אם גילו שיש למישהו משהו שווה יותר. הם יוציאו כסף רק כדי שהחבר הרברבן שלהם יסתום וכדי לא להרגיש “נחותים” ממנו. טיפוס זה הוא מסוכן כי הוא עלול לגרום לך לבזבז סכומים גדולים על דברים שאינך צריך או רוצה אפילו
10. הבזבזן: “חיים רק פעם אחת. בתשלומים”
עבור הבזבזן דיבורים על העתיד רק מרגיזים. הוא חי את הרגע ובגדול. הוא בז לכל ה”שמור מטבע ליום גשום” כי מבחינתו יורד גשם בבהאמה והוא נהנה מכל רגע. טיפוס זה נטה לראות בכסף כלי להסב אושר עבורו ואחרים. לפעמים הוא כורך את הפזרנות שלי במצבי רוח. היה לו יום רע? הלך ורכש מכונית יגואר. נפרדה מהבן זוג? רכשה לעצמה שמלה באלפיים שקל. משועמם? הרים חצי קניון. הוא יכול גם להיות אדם שלוקח סיכונים כלכליים. ישקיע יאכטה אבל יאכל למשך שנה מקופסאות שימורים. טיפוס זה יכול להפוך לשופהוליק בקלות ולא ממש מצליח לאמוד את התקציב האמיתי העומד לרשותו רק אחרי שפשט רגל כנראה.
