הבעיה עם סצינות הסקס היא שהן יותר מדי טובות
נכתב ע”י ריצ’ארד ברודי
המחלוקות שהתעוררו עקב סרטו החדש של עבדלעטיף קשיש, “כחול הוא הצבע החם ביותר”, מלמדות רק על התלותיות האמריקנית בסקס, בימין וגם בשמאל – וגם למה, עד רמה מסוימת, התלות מוצדקת, אפילו אם המסקנות ממנה אינן נכונות. הסרט הוכח כקונטרוברסיאלי במגוון דרכים, אבל כל הויכוחים היו גולשים לז’אנר “הגאון המיוסר” אלמלא שלוש סצינות סקס בוטות וארוכות. זה מה שהצית את הביקורת ע”י ג’ולי מרו, מחברת הרומן הגראפי ממנו עובד הסרט, על “הטיה ויזואלית” של הבמאי. ומכתבת הNY Times, מנוהלה דראגיס שהשוותה את הסרט המתוקשר לפורנוגרפיה. הסצינות הובילו לכך שנאסר להציג באיידהו, ולדירוג NC-17 [למבוגרים בלבד, ח.א.], ממנו מתעלם מרכז ה-IFC [סינמטק ניו-יורקי, ח.א] – לזעמם של מועצת הטלוויזיה של ההורים שמאיימת לעשות מזה סקנדל לאומי.
השחקניות הראשיות בסרט, אדל אקסרקופולוס וליה סיידו – שהוענק להן במשותף פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן יחד עם קשיש – דיברו על הסצינות, כשסיידו קוראת להם “מאוד מביישות” ואקסרקופולוס חוזרת על הדברים במינוח שונה. אקסרקופולוס, ששיחקה את הדמות הראשית (הסרט נקרא בצרפתית: “חיי אדל, פרקים 1 ו-2”) – התייחסה בהמשך לתשומת לב המופרזת לה זכו 20 דקות הסקס מתוך כל השלוש-שעות סרט:
אני מבינה את זה. קהל אמריקני לא רגילים לזה. זו בחירה של הבמאי. כולנו עושים סקס, זה כמו סם, כולם אוהבים את זה. היינו צריכים להראות איך לעשות אהבה עם מישהו זה להיכנס לקישקע’ס. להעביר כמה מעצמך את/ה נותנ/ת. אז בחרנו להראות את הרגש שבגילוי הנטייה המינית של מישהו.
אנחנו מבוגרים, אז יאללה. זה לא מציאות, זה קולנוע. אני לא מבינה את הביג דיל.
רגשותיה הסותרים של אקסרקופולוס מגיעים ללב העניין: סקס הוא אף פעם לא ביג דיל, בקולנוע ובחיים. סקס הוא הג’וקר בחפיסה, המשתנה האינסופי שמגרה, בחיים או על המסך, תגובות והשלכות המסתעפות לאינסוף ובלתי צפויות באופן קיצוני. אבל קשיש גרם צרות לעצמו – לא בהחלטה לצלם סצינות סקס בין שתי נשים אלא ע”י החוצפה האמנותית שבכך. הבעיה עם הסצינות של קשיש היא שהן יותר מדי טובות – יותר מדי לא רגילות, מאתגרות, מקוריות – מכדי להיטמע (למרות שדארגיס טוענת להיפך) בחוויית הצפייה המשפחתית. אורך הסצינות לבדו הוא לא רגיל, כמו גם הדגשת המאמץ הפיזי, האתלטיות התאוותנית וחסרת הרסן של הסקס, השרטוט הבסיסי של נפש הדמויות באמצעות מערכת היחסים המינית שלהן.
רוב סצינות הסקס בקולנוע הן כמו סימונים למגירת כרטיסיות, נותנים ראיה ויזואלית לעובדה שהדמויות מקיימות יחסי-מין אבל לא באמת מראים באופן משמעותי את היחסים בין השניים. לדוגמה, הסצינות הבנאליות בין הדמויות המשוחקות בידי וינסנט לינדון וקיארה מסטרויאני ב”ממזרים” של קלייר דניס. אם קשיש היה מגביל את עצמו לסצינות מהירות בכיכוב השגרה המוכרת של אנחות וגניחות, היתה מעט מאוד מבוכה ודיון. במקום זאת, הוא נתן לסצינות סקס בין אדל (אקסרקופולוס) ואמה (סיידו) כוחניות דלוחה ומשקל רגשי מרכזיים בסיפור. הסצינות הן קשות, עדינות, מצחיקות, ובקושי מעלות תהיות – כל אחת מהדמויות נותנת את כל כולה, מתישה את עצמה כשהיא בודקת, כאילו בכנות וחומרה, מה היא יכולה לחשוף מהאחרת.
כתבתי בכמה וכמה הזדמנויות על הסכנה הפנימית שבצילום סקס – לשחקנים ולבמאים – ואני אוהד ומזדהה לאין שיעור עם אקסרקופולוס וסיידו על הפגיעות המפחידה שבביצועים שנתנו בסרט, ויותר מכל בסצינות הסקס. הסצינות אינן טכניות – קשיש לא מחפש לקטלג פרקטיקות סקס ותענוגות לסביים – אלא רגשיות, והן שובות את הרגישות, חוסר המעצורים והמאמץ נותן-הכל עד התשה שמאפיין את ביצועי השחקנים. בסופו של דבר, הסרט משקף מה שהשחקנים נתנו – אפילו אם נתנו יותר משאי פעם ציפו, ואולי יותר ממה ששחקן אמור לתת אי פעם.
ההבדל בין סצינות הסקס ב”כחול זה הצבע החם ביותר” לבין, נניח, “הטנגו האחרון בפאריס” הוא שקשיש נותן רושם שהוא עובד קשה (כמעט) כמו השחקנים. ברנארדו ברטולוצ’י הצעיר עשה סרט נפלא ביותר, תודות לשחקנים שלו, שחשפו את גופם ונפשם בנוכחות הבמאי, שדומה שלא הכיר במשקל הגדול של דרישותיו.
קשיש, בניגוד לכך, ביים עם תחושה של להיטות קנאית; הוא נותן רושם שהוא מניע את עצמו עם אותה הקרבה עצמית חסרת-רסן של השחקניות. אבל יש בכל זאת הבדל פנימי, אפילו תהום בלתי ניתנת לגישור בין הביצוע בפני המצלמה של כזאת אינטימיות הפכפכה ובלתי יציבה בסצינות, לבין העבודה עליהן מאחורי המצלמה.
הסרט הנהדר לא ראוי להיות אובייקט ללעג מכל הצדדים; אלא הקונטרוברסיאליות שהסרט הצית היא, למעשה, הגיהנום שהבמאי והשחקנים, ע”י היענות לאתגר הדרמטיזציה של הסקס, נפלו אליו. עד כמה שביצועיהן של אקסרקופולוס וסיידו מחוברים ומלאי נשמה, זה לא יכול להיות קל בשבילן לעשות מה שעשו ולהיחשף ברחבי העולם עושות זאת (והטלטלה ברשמיה של אקסרקופולוס מעכבות ומעצורים ליוהרה, מבושה לגאוה, היא סימן לקושי ממש כמו התרעומת החד-משמעית של סיידו). ברטרוספקטיבה, השתלשלות האירועים לא צריכה להפתיע. למעשה, כך דברים צריכים להיות. החברה בגדול, בדרכה העיוורת והכושלת, מרגישה שסקס הוא אולי כן ביג דיל והכל, ואם במקרה הבמאי והשחקניות היו בסכנה לשכוח את זה, הרעש התקשורתי יזכיר להם כשהם מקרטעים חזרה למעלה.
נ.ב, קשיש בin the news today, מדבר נגד המערכת הצרפתית של מימון ממשלתי לקולנוע, מה שלטענתו עושה את “המפיק האותנטי כמעט חיה נכחדת בצרפת”.
באמריקה, הקולנוע נחשב תעשייה, הוא עצמאי מהמדינה והמפיקים יודעים שהם זקוקים לבמאי, ליצירתיות שלו, לאצילות שלו, הם מממנים אותו ולוקחים סיכונים בזה כי הם יודעים… זאת עבודה גדולה להתפתח מהקולנוע הזה.
הוא מוסיף שהוא כן מכיר כמה מפיקים צרפתיים ש”מוכנים להרוס את עצמם כדי לעשות קולנוע” ומדבר לגבי המפיקים שלו מחברת wild bunch, “שאוהבים קולנוע ולוקחים סיכונים ביצירתו”. הפרספקטיבה שלו על סיכונים ויחסים אישיים ביצירת סרט מאחורי הקלעים עקביות עם עבודתו על הסט והתוצאות שהוא מקבל על המסך. (בשנה שעברה, וינסנט מרבל, מייסד החברה, הצית ויכוח על המערכת הצרפתית של מימון קולנוע; כתבתי על רשמיו ואיך שהם נובעים מהבעיות הכלליות בסובסידיה)
