מאת: ניצן פינקו 29.10.13
שדרנית ועורכת תוכן. רדיו 109FM
אמנדה פאלמר הגיעה לארץ ולא נחה לרגע. שלוש הופעות בשלושה ימים: ההופעה הסודית בבר קיימא, שהפכה להופעה כפולה גם על הכיסא הירוק בשדרות רוטשילד, הופעה בבארבי והופעת בית שהוזמנה מראש.
אמנדה פאלמר יכולה להופיע רצוף במשך ימים ולא להתעייף אף פעם: ההופעה שלה בבארבי הייתה אחת מהארוכות שהייתי בהן אי פעם, וגם המעריצות הכי הארדקור ניסו למצוא מקום לשבת בו בהדרן האחרון. הפרפורמנס של אמנדה הוא חסר מגבלות, עייפות או תודעת זמן. היא יצרה הרגשה שההופעה הזו הייתה יכולה להמשך כל הלילה, ואולי אפילו לנצח, מחשבה הגיונית בהתחשב בכך שמאגרי החומרים שלה אדירים. היא מוציאה אלבומים וסינגלים במהירות די מטריפה, גם אם חלק מכך נובע מחוסר סינון ולא כל החומרים אחידים ברמתם. נחזור להופעה, ובעיקר לכמה רגעים ספציפיים מתוכה :
What the Hell Am I Doing Here
אצל פאלמר, החריגה מהנורמה היא הנורמה. כולנו מסתכלות על הבמה, והיא מזכירה לנו שאנחנו לא מסתכלות למקום הנכון. אנחנו מוסחות על ידי תכתיבים שרירותיים. היא עומדת על הבר ומנגנת על היוקלילי שלה את הגירסא שלה ל- ‘Creep’, המנון הדחויים הגלובלי. זו בחירה מאד הולמת, הקהל מאוהב בניכור הטינאייג’רי, וכולם נושאים לאמנדה עיניים של “אף אחת לא יכולה להבין אותי חוץ ממנה”. כשהשיר נגמר היא מובלת לבמה דרך הקהל יחד עם מאבטח שרירי, ואני נזכרת בסקין, שבהופעה של סקאנק אננסי בארץ התעקשה להיפרד מהמאבטחים ולבצע את Little Baby Swastikkka” מתוך הקהל ואיתו. המאבטח הזה נראה קצת מוזר בהקשר לקונקטסט של מישהי שהתפשטה ונתנה לקהל שלה לצייר על הגוף העירום שלה. אני אוהבת את זה שהיא מלאה בסתירות.
Black Boys on Mopeds
פאלמר מגיעה לארץ באמצע הפיאסקו של מיילי סיירוס ושינייד אוקונר, שהיא צללה לתוכו במכתב ארוך ומפורט שתומך בזכותה של מיילי סיירוס להתפשט כמה שבא לה, תוך כבוד גדול לעמדתה ה”מיושנת” של אוקונר כנגד. בהופעה, פאלמר אומרת ששינייד היא בדיוק ההפך ממיילי: מישהי שהלכה נגד כל התכתיבים של תקופתה, גילחה את הראש וכתבה שירים פוליטיים כשזה לא היה מובן מאליו בכלל, ועוד אמרה לכולם פאק יו על זה. ואז היא מספרת על איך בילדותה היא גילתה את אלבום הבכורה של שינייד אוקונור, ‘The Lion and the Cobra’: “כשאני הייתי קטנה, לא ידעתי מי זו מרגרט תאצ’ר, ידעתי ששינייד אוקונר היא אירית והיא כותבת על הדברים שחשובים לה”. כשהיא אומרת את השם של מרגרט תאצ’ר אני רועדת ויודעת עכשיו שהיא תבצע את ‘Black Boys on Mopeds’, מתוך האלבום השני של שינייד, ‘I Do Not Want What I Haven’t Got’. השיר העדין והרגיש הזה יצא נגד המדיניות הכלכלית והגזענית של תאצ’ר, שהפכה את אנגליה לפצע מעמדי מדמם והתאפיינה באלימות משטרתית. אוקונר הנציחה בשיר הזה את הסיפור של ניקולס ברמבל, שרכב על אופנוע ה- Moped שלו, אבל בגלל שלשחורים לא אמור להיות כסף לקנות אופנועים, הוא נחשד בגניבה על ידי המשטרה ומת בתאונה תוך ניסיון להתחמק מהם. פאלמר הזמינה לבמה את יהוא ירון (שגם חימם אותה), להצטרף אליה על הבס (כנראה בבוקינג הכי מוזר אי פעם), לביצוע רגיש וממוטט ביופיו.
ריגשה אותי בעיקר העובדה שפאלמר בוחרת, למרות העימות האינטרנטי ביניהן, לעשות מחווה לאוקונור, בצעד שלא נעשה מספיק על ידי מוזיקאיות. בעוד מוזיקאים גברים ממהרים לנכס לעצמם אבות רוחניים ולהצהיר עליהם (בריאן מולקו או ברט אנדרסון ודיוויד בואי כדוגמה הזמינה ביותר), נשים מוזיקאיות נוטות להצהיר פחות על האמהות הרוחניות שלהן ולשייך את עצמן לשושלת נשית של יוצרות.
ניל פאקינג גיימן
כשהוא הגיע לפה לכנס אייקון בשנת 2006, ניל גיימן נראה כרוקסטאר של עולם המד”ב והפנטזיה, בעיקר בגלל הנוכחות הפיזית שלו במרחב, הדרך שבה הוא יוצר מסביבו הילה מסתורית וכמובן, קהל הגרופיות האדיר שלו. אף אחד לא הופתע מהקשר בין מלך הגותיקה הפנטסטית לבין פאלמר, וכל מערכת היחסים שלהם על שלביה השונים (ההכרות, החתונה וכו’), תועדה בטוויטר ובבלוג של פאלמר. הפתיחות האקסהיביציוניסטית הזו התבטאה גם בהופעה, בשיר שהקריא גיימן כמחווה לאמנדה, בשם For Amanda, an appreciation, after Christopher Smart … sort of””, פואמה שייקספירית עם הטוויסט “”she fucks like wild cats in thunderstorms. המעריצים ללא ספק התמוגגו, אבל לי המחווה גרמה להרגיש בעיקר לא בנוח. כאילו דרך הסקס של ניל עם אמנדה, גם אנחנו אמורים להרגיש לרגע איך זה to do it with a rockstar: יצירת אשליה של קרבה אינטימית בינינו לבינה, תוך חיזוק של פולחן האישיות שהיא נוטה ליצור סביבה.
ניל גיימן הוא קפסולה מופלאה של סיפורים, דמיונות ואגדות עם, אבל היכולות שלו בתור מספר סיפורים לא באו לידי ביטוי בלילה הזה. אמנדה האפילה עליו, והביצוע המשותף שלהם ל ‘Psycho’ המטריד (על רוצח סדרתי), עם ליווי יוקליילי של פאלמר להקראה / שירה של גיימן, לא היה מעניין מספיק.
The Bed Song
פאלמר אמרה שזה השיר היחיד שנכתב כסולו פסנתר, ללא להקה, ולכן הוא היחיד שהיא מבצעת מהאלבום האחרון (והמופלא!) עם הגרנד ת’פת אורקסטרה, ‘Theatre is Evil’. שיר שהוא כמו אגרוף בבטן ומתאר מערכת יחסים שהופכת לטרגית. סוג של קתרזיס רגשי שגרר לא מעט דמעות בקהל (כולל של yours truly).
מיד אחריו, חזרה פאלמר אל היוקלילי לביצוע של’Map of Tasmania’ , המנון שיער הערווה שלה, שהיה עוצמתי אבל בכל זאת נשמע קצת חסר. מצד שני, לא באמת הייתה לה אופציה לשים פלייבק. היא לא ריאהנה.
ספיישל אמנדה פאלמר שהוכן לרגל ערב מחווה בתל אביב :
http://www.ustream.tv/recorded/32251339
האזינו ל-“הלם תרבות” עם ניצן פינקו בשידור חי, ימי שני בין 21:00 ל-23:00 ב-109FM וגם ב-iCast.
