בובות פנטזיה ריאליסטיות מדהימות מרוסיה

נכתב על ידי יסמין לוי. פורסם במקור באתר “מיס טומורו

מה מרגיש אדם שרוצה משהו כל כך ולא יכול להשיג, זה ברור: תסכול. ואם זה לא תלוי בכסף, רק בחוסר הרצון של אדם אחר שיש לו את מה שאתם רוצים? זה ברור: תסכול שאינו נגמר. חוסר אונים. זעם. מצוקה קיומית. הבובות המדהימות הללו לא יהיו שלי כי האמנית שלהם, המכונה “סנטאני“, לא עונה למיילים ולא שולחת כעת את היצורים הקסומים האלה מחוץ למוסקבה. אני לא מצליחה להתגבר על זה, לא עוברת הלאה כי אני יודעת שהן נועדו לי. אני לא מוכנה לקבל “לא” כתשובה. אם מישהו כבר מפרסם משהו באינטרנט עליו לספק את הסחורה. אחרת זו התעללות בגולשים. מה שאני לא יודעת לא יכול להכאיב לי ולמען האמת אני מצטערת על היום בו גיליתי את הבובות המופלאות הללו.

 

כבר לפני כשנה נתקלתי בבובות הייחודיות הללו באתר דוויאנט. איי.די. ברור שהתאהבתי מיד. כל מי שמכיר אותי לא יהיה מופתע מזה. מה לעשות, הן מתוקות בטירוף, מרגשות, מדוייקות, נראות אמיתיות ומקוריות.

בראיון שהיא נתנה פעם הסבירה ש”חבריי שומרים אותי מדוכאת ועוזרים לי ככה ליצור. לפעמים אומרים לי שהבובות שלי נוראיות ואפלות”. אחרי שהתלהבתי מהינשופים, הפנדות האדומות, השועלים, הגרמילינז הבנתי שסנטאני היא אחותי התאומה.

גל, בן זוגי, ניסה להשיג ונתקל בקושי דרך האתר אמנות בה הן מוצגות. המשכתי הלאה. רק כי החיים זימנו לי צרות אחרות וחשבתי שאתמודד עם השגתן אחר כך. לפני לא מעט זמן חבר פייסבוק שלח לי צילום של אחת הבובות שהציף אותי באהבה מחודשת, ערגה, צורך עז לשייך אותן אלי. לתת להן בית. ללטף. לחבק. ככל שחיי נהיו מורכבים יותר הרגשתי תלויה באידאה שיהיו שלי.

עברתי על אתר האמנות שמציג אותן וכמעט נמסתי מכל אחת. גאונות של אמנות. מה הבעיה להשיג, התרסתי בגל. הרי, לשם כך הן בודאי נוצרו. כדי להימכר ולהיות שלי. לפי השאלות והתשובות של מעריצי הבובות באתר הבנתי שהמחיר סביר. לא בשמיים. גל שלח הודעה נלהבת כדי לרכוש את הבובות עבורי. אין מענה. האמנתי כמובן שאצליח איפה שהוא נפל. איך אפשר לסרב למי שניזונה מלאהוב יצורים כאלו ושלחתי אחת בעצמי, עם השתפכויות והכל. כלום. והיא כן יודעת אנגלית. מיד התבהר: אי אפשר לקבל. “מה אי אפשר?” שאלתי, חייבת להיות דרך. מי מפרסם בובות שם ולא מוכן לשלוח? סנטאני.

לא נעים להודות, עד אתמול בלילה האמנתי שסנטאני היא בחור. במשך חודשים דמיינתי אמן מיוסר, יושב זועף במרתף חשוך, מייצר בובות ולוגם בשקיקה וודקה ומעשן סיגריות מלחץ קיומי. דמיינתי כזה שלא מסתדר בעולם קר ומנוכר ולכן מייצר בובות רכות כדי לרפד ילדות כואבת. אולי כדי לברוח מהחיים הללו. כזה שרק מחכה שאייצר קשר אנושי איתו. סנטנאי, שלימים זכתה לשם “שטני” הפכה לאויב הכי אהוב עלי. לשטן שמשחק בלב וברגשות שלי. לזו שגורמת לי לבכות בישראל ומתעלמת ממני אי שם ברוסיה. איך היא מחזיקה בידה את היכולת להסב לי אושר. אפילו כשהצעתי לראיין אותה היא לא התמסרה כמו שלא התמסחרה. קוראת תיגר על הקפיטליזם.

 

מי שיגיע לשואו רום בארצה יוכל לקנות מקולקציות מצומצמות אבל איני טסה למוסקבה. אז הבנתי שהגיע זמן להפעיל קשרים. פניתי לחבר פייסבוק שגר בכפור הרוסי שיצור קשר איתה. הסרבנית לא ענתה לו. אמנם הוא היה בובה של חבר אבל לא היה לו מה לעשות בעניין. הוא הפך למאוכזב כמוני וכמי שנכשל בלתת לילדה בת 38 את מבוקשה. סיפרתי לחברה אחרת על הבובות. היא ניסתה ליצור קשר עם חבר רוסי אחר. החבר שלה לא עזר. הרגשתי שאני צריכה לערב עוד שנייה את המאפיה הרוסית. אבל לא לפני שפניתי לעוד חברה שסיפרה לי שלצערה אשת הקשר שלה לא נמצאת במוסקבה כבר. ככל ששיתפתי אחרים הרגשתי שאני בקרב על יצורי חיי. רציתי להצהיר על ניצחון החומר על הרוח.

הסאגה הזו העיפה אותי למחוזות החומר והרוח. זה עולם המטיף לרוחניות וניתוק מהחומר שלכאורה מקלקל אותנו. זו טעות. החומר אינו פסול. מוצרים מסמלים עבורנו דבר מה שלא חייבים להתכחש לו או לבטל את חשיבותם. הרוח והחומר חיים ביחד והמרדף אחריו לא הופך אותנו לשטחיים. אם דבר מה חיצוני מסב לנו אושר אין דבר רע בלעשות הכל להשיגו. אין זה אומר שאין לנו עולם פנימי עשיר. לפי זה, הנזיר לא היה אמור למכור את הפרארי שלו. אם הנזיר היה מוכר אותה ולוקח מונית זה לא היה הופך אותו לטוב יותר.

אדם זקוק לתקווה. אמנם, סנטאני הודיעה בעבר שהיא תפתח אתר בו תמכור גם לחו”ל אבל היום הזה טרם הגיע. שיטוט בתגובות של אוהדיה באתר אמנות מעלה לא מעט ייאוש. יש כאלה שמוכנים להיות בובות על חוט ולחיות לפי הקפריזה שלה, להתחנן שתענה, שתמכור, שתצא לאור, תפתח חנות. יש כאלה שכבר שנה מחכים לאות חיים והצהירו “אין טעם לחכות” ובטח מחזיקים אקדח לרקה כשאחרים מנסים לעודד ולהחזיק מעמד בעצמם. “תמיד שווה לחכות” כתבה אחת. יש מסר שיווקי מעניין כאן, ככל שסנטאני נותרה מסתורית, לא מושגת, אכזרית לרוכשים פוטנציאליים, כך הפכה לאהודה, נערצת ונחשקת בעיני הקהל. נוסחא מושלמת ליצירת באזז.

כשאני כותבת את הפוסט הזה אני בוהה בבובות מרוסקת. אני משתפת אתכם בהן כי איפשהו, אני מקווה שנס יקרה דרככם. מקווה שמישהו ישלח לי אותן ואשלם. ויתכן שלעולם הן לא יהיו שלי. אבל הסאגה הזו מעלה תהיות על איך בעולם המודרני אנחנו עדיין לא כפר גלובלי. לדחות סיפוקים בעולם אינסטנט זה אכזרי. איני מבינה את הלוגיקה שלה, אין אדם שלא רוצה לעשות כסף ולהצליח. סנטאני, שלפי מה שהבנתי איפשהו היא אולי בשנות העשרים לחייה, אולי צעירה מלהבין מה כוחה. היא לא לוקחת אחריות על מה שהיופי שהיא יצרה עושה לאחרים. אולי היא לא רוצה להצליח בגדול. אולי היא נהנית מלהיות אמנית מייסרת וסגורה. אולי היא עובדת על להפוך לאימפריה ובקרוב ערוץ המשלוח יפתח והחיים יאירו פנים. ואולי יום יבוא והם יונחו על שידתי. ואולי היא פשוט תותחית שמייצרת בעיקר לעצמה.

שועל אינארי

 

מנוי
הודע ל
guest

0 תגובות
Inline Feedbacks
הצג את כל התגובות
Forgot your password?

Note: Your password will be generated automatically and sent to your email address.

Forgot Your Password?

Enter your email address and we'll send you a link you can use to pick a new password.

דילוג לתוכן