טקסי זכרון ליצחק רבין התקיימו שלשום ברוב בתי הספר ברחבי הארץ. התלמידים עצמם, כך זה נראה, לא ממש הבינו על מה ולמה המהומה והעדיפו לצייץ בטוויטר במהלך הטקס.
איפה אתם הייתם כשרבין נרצח? שאלה זו, קלישאתית ככל שתהיה, מצליחה עד היום להעלות זכרונות כואבים מהכיכר או מישיבה מול המרקע עם בני משפחה לשמע המילים: “ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה”. אבל מה עם אלו מבנינו שנולדו אחרי הרצח? עבור רבים מהם ה-4.11 (או לצורך העניין י”ב בחשוון) הוא היום בו מתבטלים כמה שיעורים בשביל טקס זכרון ליצחק רבין, או טקס לציון רצח יצחק רבין, או שם אחר כלשהו המשקף גישה כזו או אחרת לטקס שעד היום לא הצליח כנראה להשיג את מטרתו.
מחנך שבחר שלא להזדהות ביקר במאמר דעה בהארץ את טקסי הזכרון בבתי הספר היסודיים בטענה שילדים כל כך צעירים לא יכולים להבין את מורכבות הסכסוך או את ההקשר שהוביל לרצח. במבט מהיר על מה שכתבו תלמידי תיכון בטוויטר במהלך הטקס נראה היה שגם בתיכונים הטקס לא ממש “עשה את העבודה”:
בתור משתמשת טוויטר מושבעת, אני מודה שהופתעתי מכמות הציוצים של תלמידי תיכון, שלא באמת יצא לי להיחשף אליהם עד אתמול. מסתבר אגב, שהאמוטיקון (רגשון?) שבוכה מרוב צחוק (בעיקר כשהוא חוזר על עצמו מספר פעמים) הוא הדרך הבטוחה ביותר לזיהוי הצייצן המתבגר.
אז מה עשו התיכוניסטים במהלך הטקס? אתחיל מאלו היו שעסוקים בעיקר בקהל:
אחרים דוקא התמקדו בתוכן:
והיו את אלו שפשוט שמחו שהם לא שם:
המסקנה שלי (מעבר לתגבור דחוף בשיעורי לשון) היא שהטקס עצמו לא באמת מעורר מחשבה או שיח על חופש ביטוי, הסתה, סובלנות, גבולות הדמוקרטיה ובטח שלא על חשיבותו של שלום בין ישראל לפלסטינים. לראייה, זהו הציוץ הפוליטי ביותר שמצאתי משעות הטקס:
לכן, אני נוטה להסכים עם הגישה של מספר בתי ספר בארץ, שהחליטו לוותר אתמול על טקסים לטובת שיח על הרצח. ואם אפשר ששיח על ערכים דמוקרטים לא יתקיים רק ביום השנה לרצח רבין – מה טוב.
אשאיר אתכם עם ציוץ אחד אחרון לסיום:
