מאת: שלומי יצחק
מנהל, עורך ומגיש. רדיו 109FM
In-D-Negev 2013
נתחיל בסיכום: היה מעולה כרגיל!
ועכשיו נסביר: השנה הגעתי לאינדינגב עם רגשות מעורבים… האם תמה תקופה? האם באמת אפשר לשמור על היחודיות של הפסטיבל המדהים הזה שריגש אותנו במשך שש שנים, הכיר לנו כל כך הרבה זמרים והרכבים מדהימים כמו קוב, הקולקטיב, האחים רמירז, רות דולורס וייס ועוד ועוד…? האם ההופעות הגדולות תורמות או מזיקות? והכי חשוב, האם גדול יותר זה טוב יותר?
הפקת הפסטיבל הרימה את אחד הפסטיבלים היפים והמושקעים בארץ. אומנם בהתחלה הייתי קצת סקפטי בגלל מחיר הכרטיס הגבוה יחסית, חשבתי: מה כבר אפשר לעשות אחרת? איך כבר יוכלו להפתיע אותנו מחדש? אבל אז הגעתי והראו לי אחרת (ותודה על זה); חששתי מכמות הילדים שתגיע לפסטיבל (למרות שזה כיף לראות את כל הילדים באים לשמוע מוזיקה שאת רובה הם לא מכירים, את ההורים בוגרי האינדי לדורותיו שבאו עם הילדים שלהם ואפילו ראיתי אחדים מהתלמידים שלי מתקופתי כמורה לרדיו). כל החששות האלה התבדו ברגע שנכנסתי למתחם. הבמה המרכזית היתה מושקעת ועם כמות ציוד הגברה שלא היתה מביישת אף פסטיבל ברחבי העולם (רק חבל שחלק מהסאונדמנים לא יכלו לשלוט בעצמם והגבירו עד הסוף), הבמה הקטנה (הגדולה לשעבר לכל מי שלא הצליח להגיע השנה), הוציאה סאונד מעולה כרגיל והשבילים שהונחו באיזור המאהל היו מאוד יעילים ולא היה צורך לעבור דרך מליון אוהלים כדי להיכנס לפסטיבל.
השנה האינדינגב חווה את אחד מחבלי הלידה הקשים שלו- המלחמה בין להשאר קטן לבין הרצון להתפשט לעוד מקומות ומחוזות שהוא לא הגיע אליהם עד כה. חלק מזה היה הבלאגן הרגיל בכניסה והעובדה שאנשים שרכשו כרטיסים חודש לפני הפסטיבל, לא הצליחו להכנס בגלל הוראה לא כל כך ברורה של המשטרה, שגרמה עוגמת נפש קשה לכמה מאות אנשים. אבל מקורות יודעי דבר סיפרו לי שההפקה עשתה הכול בשביל להכניס את אותם אנשים (וציפור אחרת לחשה לי שרובם הצליחו להכנס), והבטיחה להחזיר את הכסף ששולם בנוסף לפיצוי מעניין.
האינטימיות שאפיינה את הפסטיבל הזה מראשיתו (אמנם פספסתי את הראשון האינטימי מכולם אבל לכל השאר הגעתי באדיקות…) קצת הלכה לאיבוד, אבל הקסם, הו… הקסם נשאר באוויר המדבר ומסרב בעקשנות להתפוגג באותה הקלות כמו אלפי האנשים שהקימו את עצמם מהכיסא ליד המחשב והזיזו את עצמם לגבול המדבר. אני חושב שאחד הדברים הכי טובים בפסטיבל הזה, חוץ מהמוזיקה והאנשים, זה השקט. השקט בלי הטלפון, בלי הלחץ הלוחץ של החיים, השקט של המדבר בלילה כשנגמרות ההופעות… הנסיעה לאינדינגב זו הטענת המצברים של אחרי החגים, אחרי כל המפגשים המשפחתיים והעומס של החודש הקודם, אינדינגב מגיע, כמו בכל שנה, לטרוף את הקלפים, לעשות ריסט למערכת ולהתחיל מחדש. אמנם היו השנה הופעות גדולות ומרכזיות, לדעתי מקומן לא באינדינגב (לא בגלל שהאמנים הם לא אמנים טובים, אלא שהם פשוט לא מתאימים לסגנון העצמאי אותו מארגני הפסטיבל רוצים להדגיש, לא צריך להזכיר שמות אתם יודעים על מי אני מדבר…).
כמו בכל שנה יש מספר עצום של הופעת וזה לא באמת אפשרי להגיע ולשמוע את כולם, אבל כרגיל יצאתי עם כמה רומנים חדשים ומעניינים שאני חושב שכדאי שתכירו:
אלברט סופר- האמן המוכשר הזה שחוזר אלינו עם דיסק פשוט מעולה, נתן את אחת ההופעות הטובות בפסטיבל ביחד עם רועי ריק ושירלי קונס הנהדרים.
The Betty Bears – שפתחו לי את הבוקר הראשון עם סווינג וכלי נשיפה ונתנו אחלה הופעה שאף אחד בקהל לא יכל להשאר אדיש אליה.
Tartan – טריו אינסטרומנטלי ולמי שעוד לא מכיר אז פשוט מומלץ להכיר.
אצבעות קטנות (Tiny Fingers) – נתנו בראש כהרגלם. גם מהאוהל היה אפשר להנות מהמוזיקה החללית שלהם .
חיה מילר – המעולים שהוציאו סוף סוף אלבום בכורה.
ויתרתי – שמסתמנת מהופעה להופעה כאחת ההופעות המקפיצות והמשעשעות שכדאי לכם לראות (קחו את גלעד כהנא עם אינפקציה ועוד קצת בלבולי ביצים וקיבלתם את ויתרתי).
וכמובן אי אפשר לשכוח את רועי דהן שלפני שנתיים נתן את אחת ההופעות המפתיעות וגם השנה- לא איכזב עם הופעה מעולה ודיסק חדש שיצא ממש כמה ימים לפני הפסטיבל.
מבחינתי האינדינגב הוא לא רק ההופעות, הוא גם מה שקורה מחוץ למתחם ההופעות. הקאנטות / זולות שנבנות בכל שנה, אלפי האנשים שמגיעים בלי כרטיס כדי להעביר את הזמן ולספוג את האווירה המהפנטת בחוץ, הבמות הפרטיות שמוקמות בין האוהלים, הזמן בין ההופעות שבו מבשלים את ארוחת השישי (למרות שתמיד יש הופעות טובות ב- 21:00 שאף פעם לא מספיקים אליהם, והפעם לא הצלחתי לראות את ה- flaying baby(לעזאזל כי מישהו צריך להכין פוייקה לא?). האווירה הנעימה והידידותית נשמרה למרות הגודל של הפסטיבל, אם חסר לך פטיש תמיד יהיה את השכן שהביא, תמיד יהיה את מי שיבוא לעזור להרים את האוהל או הציליה ותמיד יהיה תור במקלחת והשירותים- תמיד.
אז אולי הגעתי קצת סקפטי אם זה יהיה האינדינגב האחרון שלי או לא, אבל לפי מה שראיתי, כנראה שההתרחבות עשתה לאינדינגב רק טוב ומסתמן שהוא הופך לפסטיבל המוזיקה הגדול בארץ (תקנו אותי אם אני טועה), וגם כפסטיבל האיכותי בארץ שמנגן את מה שכל תחנות הרדיו המרכזיות שלנו מסרבות בעקשנות לנגן. למרות שהפסטיבל הזה הוא הוכחה נחרצת לכך שיש קהל גדול גם לסגנון שעורכי המוזיקה בתחנות הללו מסרבים להתייחס אליו ומבטלים אותו בתור “אינדי שמינדי”. למזלנו, קיים ה-‘אינדירדיו’ (שלתחנה שלי- FM109, הייתה נציגות מכובדת בתוכו), ששידר את רוב ההופעות מתוך הפסטיבל עצמו, כך שגם מי שלא יכול היה להגיע, היתה לו האופציה ליהנות מרחוק מכול הטוב הזה.
אני אחזור גם בשנה הבאה לדיונות של החול, לאוויר החם ביום והקר בלילה, להופעות שלא מפסיקות להפתיע ולרגש, לשמש המדברית הקופחת והכי חשוב, לאנשים הנהדרים שבלעדיהם כל הפסטיבל הזה לא היה שווה כלום.
תודה להפקה שעבדה ימים כלילות כדי שנוכל להנות משלושה ימים מדהימים.
תודה לכל האמנים המדהימים שהופיעו וגרמו לנו לצחוק, להתרגש, לקפץ ולבכות.
תודה לבלוג אפרכסת שעוקבים באופן הדוק אחרי המוזיקה ומדווחים לנו כל שבוע למה כדאי לנו ללכת להופעות שוליים.
ותודה לכם, שהרי בזכותכם למוזיקה אין זכות קיום.
חפשו את המוזיקה בעצמכם ולכו להופעות…
Do Less Live Longer
צילום: שלומי יצחק, ליאו שפרמן.
חפשו באינסטגרם: Liosc shlomitzhk.
