פורסם במקור באתר של יסמין לוי, מיס טומורו
אתם מכירים את זה: ערב נעים ושקט. אתם סועדים ומנהלים שיחה קולחת ומענגת עם בן או בת הזוג. זה ללא ספק הרגע הכייפי הזה שאתם סופסוף אחד עם השני אחרי יום עמוס סידורים, פגישות ועניינים וכשאתם בדיוק עונים לצד השני על איזו שאלה במבט אוהב, שוב מתחיל הזמזום הזה. יש לכם כמה שניות לנחש: סמס, התראות בפייסבוק, ציוץ בטוויטר, וואטסאפ, ואתם יודעים דבר אחד, קו הריכוז שלכם עף מהחלון. כשתנסו למצוא אותו זה כבר לא יראה או ישמע לכם חשוב. אם בכלל תזכרו מה רציתם לומר. למי אכפת מהסיפור הקטן שלכם עכשיו. טיימינג הוא הכל ואיבדתם את החשק להמשיך מאיפה שהפסקתם. הוא כבר לא שם מנטלית. הוא לא התכוון כמובן לבאס אותך פשוט “לראות מי מחפש אותו כי אולי זה חשוב”. אולי. אז וואטסאפ? לא משהו, תודה ששאלתם
אוקי, הסצינה הספציפיית הזו לא מתרחשת אצלי ובן זוגי גל כי אין לנו וואטסאפ ואין לנו התראות. אבל זה לא אומר שאנחנו מקבלים את מלוא תשומת הלב אחד מהשני בזמן שפינינו. כשני אנשי רשת שלא ממש יודעים להעתיק את מבטנו מהמסך ברוב שעות היום יכולת המולטיטאסקינג הזו לפעמים זולגת שעות נוספות. ההיגיון האינטרנטי הוא שתמיד יש עוד פוסט להעלות. בתנאי שזה חשוב. זה הרבה פעמים חשוב. גם אם זה בחצות. ותמיד יש לי את ההרגל הנוראי הזה, לגלוש באינסטה באמצע סדרה או בזמן שהוא נוהג. בדרך כלל הוא מבין אותי ואני אותו אבל פעם בכמה זמן האזעקה האנושית שבנו מתעוררת ואנחנו זועמים “את לא מתייחסת אלי”, אני מרגיש כמו הנהג שלך” הוא זרק לי לפני כמה שבועות בזמן שהקפיץ אותי לפגישה עם חברה.
“סליחה?” בהיתי בו. מאיפה הוא הביא את זה. עלק זה מפריע לו. הרי הוא עושה לי את זה חצי מהזמן, בודק תוך כדי דיאלוג את האתר, מתעדכן, שולח מייל ולאט לאט הופך את זה למונולוג. אבל התרגלנו, אלו הם חיינו בזמן הזה. אז ברגע שאני עונה למישהי באינסטה הוא מתחרפן ומרגיש כמו הנוסע השמיני? הלו הלו, תרגיע. “מה, זה מפריע לך?” שאלתי וכן זה הפריע לו. ממש רבנו וזה הסתיים בטריקת דלת. הוא הרגיש שהזמן שלנו ביחד לא חשוב לי. אבל הוא כן חשוב לי. פשוט הייתי חייבת לענות להיא ששאלה אותי שאלה באינסטה. “אבל אתה עושה לי את זה גם!” עניתי לו. הוא התגונן. אולי הוא לא שם לב, אבל הרבה פעמים אני מדברת איתו ועם המסך של המחשב שלו. נכון, אנחנו יודעים גם לפעמים לכבות את כל זה ולהתמסר. אבל המקרה הזה מצביע על כך שהסמארטפונים הללו גורמים לנו לשלם מחיר יקר בחיים האישיים והחברתיים שלנו.
צילום מדז טגלרז. להיות ביחד כולל את, אני והאייפון שלי
הפסיכולוג וסופר רב מכר בתחום המדע והאינטליגנציה הרגשית, דניאל גולמן, ניסה לפרש כמה נתונים מעניינים מסקר שפורסם במגזין “ELLE” של אוקטובר: 20 אחוז מבעלי סמארטפונים מגילאים 18-34 דיווחו שהם השתמשו במכשיר במהלך סקס (ולא כאביזר מיני). בספרו החדש גולמן, בעל תואר דוקטור בפסיכולוגיה מהרווארד המודע ליתרונות הסמארטפון בחיינו, מצביע גם על ההשלכות המזיקות שלו. הדבר הטכנולוגי הזה יונק לתשומת לב, מכניס אותנו לסטרס וגורם לנו להתפשר באיכות חיינו. הם ממכרים. אי אפשר איתם אבל ממש אי אפשר בלעדיהם.
לא הייתי צריכה את גולמן, שכתב לא מעט עבור ה”ניו יורק טיימס” כדי לדעת את זה. האצבעות שלי מושיטות אל הגלקסי כל כמה דקות כאילו היה פרי אהבה רך בן חודש הזקוק לי. המחיר שאנחנו משלמים הוא בזמן הווה. אנחנו לא נמצאים ברגע בכלל והרגע הזה סובל בגללנו. ההווה הפך לרקע עבור אפליקציות. נפגעים מכך היקרים שלנו, אהובינו, חברינו וכל האנשים בעצם שמבלים איתנו. “אנשים לא אמורים לבלות בדינר אחד עם השני יחד עם הסמארטפונים על השולחן”, מבהיר גולמן וציין מחקרים שהוכיחו שעצם נוכחות המכשיר בערב העלה את מפלס הלחץ בקרב הנוכחים. סוג של חרדת רקע על זה שהטלפון של השני עומד לצלצל ולגזול אותו לעולם שכולו טוב יותר, מה שיהפוך אותך לדבר הפחות חשוב של הערב. לקהל שבוהה בו ומעצב יצירה בלתי נשכחת ממפית של השולחן מרוב חוסר אונים.
צילום: מדז טגלרז. נמצא שסמארטפון ברקע מעלה את אחוז החרדה של הנוכחים.
בלי לשים לב, האדם שענה לשיחה, סימס במהלך הפגישה או יותר גרוע, מצא לנכון להעלות סטטוס בדיוק באמצע המשפט שלך, פוגע בך. זה מעליב ומתברר, זה אף מפעיל חלק במוח שחש דחייה חברתית. הבעיה היא שאחרי שנעלבנו אנחנו עושים למישהו אחר את אותו דבר. זה פשוט ממכר וחזק מאיתנו. אנחנו פוגעים ונפגעים, מצלצלים ועונים. איש איש בתורו. המסקנה היא ברורה, מישהו חייב להיות הבוגר האחראי מול הסמארטפון החכם הזה. לשים לו גבולות. לאלף אותו. לחנך אותו לעזור לנו ולשפר את איכות חיינו ולא לדרדר את ההווה שלנו לפי הקפריזה שלו. חמור מכך, הצורך הוא להיות מעודכן. לא לפספס דבר. להאמין שמשהו נפלא בדרך אליך. הודעה חדשה, חבר חדש, מידע מסעיר. ב-99 אחוז מהמקרים זה לא יקרה ותחושו דיכאון. אחר כך תרצו להעלות סטטוס על הדיכאון שלך.
באינסטה אני עוקבת אחרי כל המגזינים, בלוגריות אופנה, כוכבות מעניינות, אושיות איפור, אופנה, עיצוב וסטייל, עדה לכמויות אינסופיות של יופי, סטייל ושיק ארוזים בצילומים קטנים אגביים. אני מעדיפה את זה מאשר לעקוב אחרי אנשים שמצלמים את עצמם בחושך וחושבים שזה מעניין. אני חשה בעניינים ומתעדכנת אבל במקביל חשה קנאה ודכדוך מאורח חייהן המופלא, פה הן אוכלות בפריז, שם הן חוגגות במילנו, בדרך הן לובשות הוט קוטור ובין לבין הן מעדכנות אותי בכל דבר אנין, כייפי ומוצלח שעשו. הצצתי לחייהן ונפגעתי. אני עדה יותר מתמיד לפערים באורח חיינו ויחד עם זאת, ממשיכה לינוק עוד ועוד. מתוך הרגל. זה חזק ממני להיות מעודכנת ואפילו מזוכיסטי. אחרי שיטוט של רבע שעה אני משליכה את המכשיר על השולחן ומביטה בגל מיואשת ועם מבט שראה יותר מדי מראות יפים ויורה: “גם אני רוצה”. אבל מה לעשות, האנשים שבחרתי לעקוב אחריהם הם המיעוט במיעוט, ברי המזל. לא מזמן חבר שאל אותי בהתלהבות, “תגידי, הפכת לכוכבת? מה זה כל ההפקות שאת מצולמת בהן” והבנתי שמהצד, זה נראה שאני בדיוק כזו עבורו.
צילום: טים ברבר. כן, לעקוב אחרי חייהם של אנשים יפים, מצליחים ועשירים מדכא.
בפייסבוק זה לא שונה. צורך שנטמע אצלנו עמוק לדעת מה קורה. ומה כבר קורה? לא משהו דרמטי, תהיו בטוחים. עוד סטטוס רוחניקי של איזה עלק מנטור או גורו שמאחל לי למצוא את האושר בתוכי, עוד צילום של מרק מופלא שיכול להסב אושר רק לסועד, עוד ביקורת על יאיר לפיד (אופס, זה שלי) ואחרי כמה שניות אתה חש שאתה שולט בעניינים. אינך מסופק, אתה אף פעם לא מסופק אבל אתה חש סוג של שליטה על אירועי החיים. זה מחזיק בדיוק רבע שעה כי אז הפיד אולי יתמלא במשהו אחר. אתה חייב להיות שם כשזה קורה כמובן. כי מי יודע מה יקרה. ועל זה מבוסס המודל הפסיכולוגי של הרשתות החברתיות. אתה משקיע בשביל הסיכוי שמשהו יצמח משם. זה הימור של הזמן שלך, האנרגות שלך, תשומת הלב שלך. כמעט כמו להשקיע מניות ולהתעדכן כל שנייה אם אתה מרוויח. בינתיים בעולם מקביל, החיים שלך, מישהו או משהו מפסיד זמן איכות איתך.
מולטי טאסקינג זה אובר רייטד ואפילו מזיק. אם פעם זה נתפס כיעיל ומומלץ לכל עובד היום נראה שעם כל ההפרעות אנחנו חיים בצורה לא ריאליסטית ונמצאים בעיקר במסע בעקבות הזמן האבוד. כל הפיתויים הדיגיטליים נשטפים לעברנו ומציפים אותנו, גורמין להפרעות בכוח הרצון, השיפוט והשקט הנפשי שלנו. באותה כתבה ציטטו היסטוריון מדע ועתידן עם שם יפני ארוך כאורך הגלות ורזומה עשיר מסטנפורד, מיקרוסופט ואוקספורד שהצהיר שבמולטי טאסקינג יש משהו מוליך שולל. מה שאנחנו עצם עושים זה חסר יעילות בעצם, אסון. “האירוניה” הוא אומר, “היא שאנשים שעושים את זה הרבה חושבים שהם ממש טובים בזה. הם מתגוננים”. מחקרים הוכיחו שלוקח יותר משליש מזמן הרגיל לבצע מטלות משרדיות אם היו קטיעות לריכוז. לפעמים יקח לעובד עד שעתיים להחזיר את תשומת הלב שלו לאותה מטלה אחרי. הדבר האחרון שניתן לומר זה שאנחנו יעילים.
צילום: טים ברבר. אנחנו חייבים לאלף את הסמארטפון, שלא כל אחד ודבר יפריע לנו.
בקצב הזה הסמארטפון יכבוש כל חלקה טובה שלנו. אם התהליך הזה יימשך אז נמצא את עצמנו לא פה ולא שם אלא בשומקום. המכשיר הזה אמור להיות המזכירה שלנו, זו המסננת מידע לא רלבנטי. פועלת לפי סדר עדיפויות שאנחנו קבענו. אמנם הוא חכם אבל אנחנו לא יכולים לחטוף טפשת התנהגותית בגללו. הוא צריך להיות החומה שלנו להפרעות. לחסום את כל ההפרעות שרוצות מענה כאן ועכשיו. זה תלוי בנו. להחליט למי מותר להפריע לנו. הזמן שלנו יקר. כשאנחנו מבצעים כמה פעולות במקביל אנחנו חושבים שאנחנו מרצים את כולם אבל בפועל זה הפוך. לאנשים מגיע את המיטב שבנו.
זמן שקבענו להקדיש רק לו. עדיף לומר “עוד חצי שעה אהיה לגמרי שלך” ולהתכוון לזה. סופרים רבים ואני מניחה שכל אדם הזקוק ריכוז יודע שבסופו של דבר, הכי יעיל זה לרדת למחתרת. דממה מוחלטת. להיות מנותק כדי לייצר. לארי רוזן, פרופסור לפסיכולוגיה, השווה בין האובססיות הטכנולוגיות שלנו להפרעות קליניות המתבטאות בעיסוק יתר בעצמנו, התנהגות קומפולסיבית, ממכרת, חרדתית וכו’. דוגמא משעשעת נכתבה ב”אל” על מצב בו אב החליט לשנות את חוקי הבית ולשים את כל הסמארטפונים במבטח כדי להיטען בלילה. בתו בת ה-13 הכריזה בפאניקה “אבל אם מישהו ימות בלילה ויחפשו אותי?!”. האב ענה: “אז לפחות ישנת טוב בלילה לפני שתדעי”.
יסמין לוי מייעצת, מעניקה שירותי תוכן ועוזרת לעסקים להגיע ליותר קהל. ליצירת קשר.
תמונת שער: רונן פדידה
