אמנית קומיקס ישראלית עם אספרגר נעלמה באמריקה

פורסם במקור ב”המקום”. כתבה: עינת פישביין. איור תמונת שער: טל גרנות

ע’, אמנית קומיקס עם אספרגר, ברחה ממשפחתה ונעלמה מהארץ לפני שנתיים. סימני החיים היחידים ממנה הם ציורי הקומיקס שלה, שמישהו ממשיך להעלות לרשת.

“היי אבא”, המכתב נפתח, באנגלית שוטפת, “אתה חייב להבין שלא ברחתי ממשהו. אני פשוט רוצה חיים משלי, והבית שלי הוא לא בישראל. הוא מעולם לא היה. אני לא יכולה לחיות שם, ואף פעם לא רציתי לחזור לשם. אשתך הכריחה אותי לחזור, כי היא חושבת שאני אובייקט. הרכוש שלה. צעצוע לשחק בו. יש לי הזכות לרצות מה שארצה עבור עצמי, ולה אין שום זכות לקחת ממני הכל, כולל העתיד שלי”.

בקיץ 2011, ימים מעטים לאחר שבתו נעלמה, הגיע המכתב אל ג’, תושב עיר קטנה במרכז הארץ. הוא נשלח לתיבת המייל של ידיד של ע’ ומשם הועבר אליו ללא שום פרט מזהה, כדי שלא יוכל לאתר את עקבות השולחת. הוא שיתף את אשתו, שענתה לבת באמצעות אותו חבר. שלושה ימים מאוחר יותר קיבל האב עוד מייל אחד, אחרון. בתו כותבת לו שהיא מזהה את השתלטות האם על תיבת המיילים של האב, לכן לא תכתוב לשם עוד, מתנצלת שנעלמה ושלא אמרה שלום לפני שעזבה. בסוף המכתב היא מבקשת לבטל את חברותה בקאנטרי קלאב העירוני, כי היא לא תחזור עוד.

עוד ב”המקום”: איך הפך עופר שלח מעיתונאי ליברלי לרס”ר המשמעת של יאיר לפיד

היתה זו הפעם האחרונה שמישהו מהמשפחה שמע מהבת, אמנית קומיקס מוכשרת עם מוגבלות רגשית קשה. מרישומי משרד הפנים התברר שימים ספורים לפני שנשלחו המיילים היא יצאה מהארץ בטיסה לבירה אירופית. ככל הנראה עשתה הכל כדי לחזור לאמריקה, אבל לא ידוע אם הצליחה כי אין לה ויזה בתוקף. מאז נעלמה ואיש לא יצר קשר אתה, כבר יותר משנתיים. רק הקומיקס שלה ברשת, שמוסיף להתעדכן פעם בכמה שבועות, רומז שככל הנראה היא עדיין חיה, אי שם.

“החיים שלי נתקעו במקום הזה”, אומרת האם, “אני מרגישה שכולם ויתרו עליה, בעלי והבנות חושבים שאין מה לעשות, שזו הבחירה שלה, אבל אני יודעת שאסור לה להיות זרוקה איפשהו בחו”ל. היא בן אדם במצב רגשי שלא מתאים לגיל שלה, בת 36 במצב של בת עשר. כשניסיתי להשאיר אותה כאן ולהציל אותה, נהפכתי מבחינתה לאויבת הכי גדולה שלה”.

האם, מורה בתיכון באיזור מגוריה, משוכנעת שלבתה ע’ יש תסמונת אספרגר בלתי מאובחנת, שמצבה הרגשי קשה ושהיא אינה מסוגלת לדאוג לעצמה. דבריה מגובים בחוות דעת של פסיכיאטר מבית חולים גדול במרכז, שפגש את הבת לארבע פגישות, לאחר שאמה אילצה אותה להגיע. במסמך הוא מתאר חוסר שיתוף פעולה קיצוני, קושי של ע’ בתפיסת המציאות, העדר הבנה למצבה, ומעריך כי אכן יש לה אספרגר, מבלי לשלול אפשרות של תהליך פסיכוטי בנוסף.

תסמונת אספרגר היא אחת ההפרעות ההתפתחותיות על הספטקרום האוטיסטי, שמתאפיינת בתפקוד יומיומי גבוה יחסית, יחד עם קושי בהבנת סיטואציות חברתיות. היא אובחנה לראשונה ב-1944 על ידי רופא הילדים האוסטרי האנס אספרגר, אבל רק ב-1994 הוכרה ונכנסה לספר הספרים של התחום, “המדריך הסטטיסטי לאיבחון הפרעות נפשיות” של האגודה הפסיכיאטרית (DSM).

אנשים שאובחנו בשנות ה-30 או ה-40 חייהם מספרים שעד אז חיו בסדר, למעט העובדה שנחשבו “מוזרים” בעיני הסביבה. הרבה מאובחני אספרגר מביעים עניין רב, נוטה לאובססיבי, בתחומים צרים ולעתים משונים, וזו אחת הסיבות שנוצר מיתוס שהם מביאים אתם גאונות באיזה תת-תחום ושהם בעלי רמת משכל גבוהה מהממוצע. זה לא נכון. יש ביניהם בעלי מנת משכל גבוהה מהממוצע, ממוצעת ונמוכה.

מה שכן מייחד את האספרגר היא רמת תקשורת מספיק גבוהה כדי לאפשר ל”אחרים” להיכנס לעולמם ולהבין משהו על החיים על הספקטרום. זווית הראייה הזאת של העולם היא מרתקת, כי במקרים רבים היא מקצינה נקודות מבט מוכרות יותר – ילדותיות, גבריות, יצירתיות ועוד. הגזמה, אומר הפסיכולוג שלי, זה בסך הכל להגדיל משהו כדי לראות אותו יותר ברור. במובן מסוים, האספרגרים הם עבור האחרים כמו זכוכית מגדלת. בשאר המובנים, הם אנשים שרוצים היום הכרה באחרות שלהם, כעוד דרך לחיות את החיים ולא כלקות.

הפסיכיאטר מצהיר שע’ זקוקה לאפוטרופוס לטיפול ברכושה וגם בגופה, אף שהיא מתנגדת לכך ומצליחה להביע את התנגדותה בצורה בהירה. אין לה כוונות אובדניות, הוא כותב, גם לא בעיות בתפיסה, אבל לדבריו היא מסכנת את עצמה. הוא מציין בהשתאות שכשהיא כבר מתקשרת אתו, היא חוזרת ואומרת שהמקום היחידי שהיא רוצה לחיות בו הוא ארצות הברית, ושאם לא תוכל לחיות שם – תעדיף לא לחיות.

כמו באגדות, בתמונות הראשונות בחייה ע’ היא ילדה יפהפיה, ראש מלא תלתלים בהירים, כל הזמן מחייכת. היא גם ילדה אינטיליגנטית מאוד, מדברת מגיל צעיר, קוראת כבר בגיל הגן, עירנית לפרטים. לצד זה, יש לה פחד גדול מזרים, והיא לא מצליחה להתחבר עם ילדים אחרים. כבר כשעלתה לכיתה א’ ניכר פער גדול בין היכולות השכליות לבין המצב הרגשי שלה, וההורים התלבטו. בשלב הזה, אולי האחרון שבו המערכת עוד מסוגלת להבחין בין ילד קצת מוזר לילד עם בעיה שדורשת התערבות, המערכת כושלת. טיפולים פסיכולוגיים לא נוגעים בה, המלה אוטיזם עפה באוויר אבל נשכחת. ע’ עולה לכיתה א’.

“התחילו אצלה התנהגויות אובססיביות”, מתארת האם, “בהתחלה היא התנהגה כמו חתול. מייללת כל הזמן, זוחלת מתחת לשולחנות, שורטת, חתול אמיתי. בבית ספר היתה נצמדת למורה לרגל ומייללת, ואז הילדים כבר דחו אותה. לכאורה היא תפקדה כרגיל, חוץ מזה שהיא היתה חתול.

“נגמר החתול, איפשהו ביסודי, התחילה הבובה. היתה צמודה לאיזו בובה שנים. אמרו לי שזה אובייקט מעבר, אבל זה פשוט לא נגמר. אחר כך הגיעו הברביות, ואז אובססיה על “משמר המפרץ”. הכל זה דברים שקורים לילדים ובני נוער, אבל אצלה זה היה ברמת אובססיסביות אחרת, אלה היו החיים שלה. היא היתה יושבת ובונה את החוף של משמר המפרץ ממקלות ארטיקים, במשך ימים, שבועות, פרטי-פרטים שקשה לתאר. זה היה מדהים ביופיו ואסור היה לגעת. היא מוכשרת להפליא במלאכת יד, ומציירת – כאילו שזה יצא ממחשב”.

האם מתארת את הכישרון הנדיר של בתה, מביאה תמונות, ובדבריה ניכרת גאווה, אפילו הערצה; אבל קולה אינו מצליח להסתיר גם רתיעה, חוסר נוחות מול מה שהוא חריג ומוחלט כל כך. ע’, שבנוסף לכל היתה רקדנית מוכשרת, סולקה מהחוג לבלט ונשלחה הביתה מקייטנות בגלל ההתנהגות המוזרה שלה. איש, כולל אמא שלה, לא העלה על דעתו שאולי יש פה בעיה אורגנית.

“ואז התחיל הסיפור של האקס-מן והמדע הבדיוני”, ממשיכה האם, “שבעצם נמשך ככה עד היום. היא היתה מציירת וכותבת והיו לה מחברות של המוני תסריטים, תופרת תחפושות. היה קטע בשיעור לשון בבית ספר, זה היה כל כך עצוב: היא כתבה חיבור וזה הדבר היחיד שיצא לה. לא משנה מה היה הנושא, הכל היא הצליחה לתפור דרך הכותרת של אקס-מן. אני חשבתי שהמורה יכלה להיות קצת יותר פתוחה ונחמדה, לבדוק אם החיבור היה בסדר, כי תכל’ס זה היה מדליק, אבל המורה לא קיבלה את זה ונתנה לה נכשל.

“בתיכון היא עשתה בגרויות וגמרה את כל הבחינות בציונים טובים, אבל עברה את השנה כשהראש שלה על השולחן, לא מחוברת ולא מתפקדת לימודית. ויש דבר שעד היום אני לא יכולה לסלוח עליו: יצא ספר מחזור, עם תמונת מחזור, ו-ע’ לא קיימת שם. בגלל שהיא לא הביאה תמונה, או בגלל שהיתה ילדה חריגה, לא יודעת. היא באמת מצד אחד הצליחה ומצד שני לא תפקדה – אז הם ויתרו עליה. לא דרשו ממנה שום דבר. היא הגיעה ככה לבגרויות והמשיכה משיעור לשיעור, משנה לשנה, וסבלה. מאוד סבלה”.

התסכול משותף לשתיהן. כמו שעל הנייר ע’ היא תלמידה מצטיינת, אבל בשטח נכשלת בכל, גם אמא שלה מתפקדת ב-100 אחוזים ומאמינה שהיא עושה את הדברים הנכונים. אבל במציאות, פעם אחר פעם, גם אצלה הכל מתקלקל. “כשהיא התחילה להכניס את אחותה למשחקים המטורפים שלה, אני הייתי צריכה להפסיק את זה, להיות השוטר”, היא מספרת, “שם התפתחו יחסים מאוד בעייתיים. נוצר קרע. היא ראתה בי אמא נוראית שהרסה לה את החיים. הסיטואציה היתה שאני סמכותית ושתלטנית, כי בעלי הרבה יותר פאסיבי ולא נכנס לקונפליקטים, וככה היא הפנימה את זה”.

השירות הצבאי עבר איכשהו ואחר כך ע’ גילתה את אמריקה. היא נשלחה עם מכרה לטיול בארצות הברית, וחזרה בלי הרבה סיפורים. אבל יום אחד, בעודה מחפשת עבודה ומטרה, מופיעה עם חברה בגני ילדים ביישוב (למבוכתה הבלתי מוסתרת של אמה), נגררת עם הוריה לעוד טיפול נפשי כושל – הודיעה שהיא נוסעת להיות שחקנית בארצות הברית. אז החליפה את שמה בפעם הראשונה, מהשם העברי הפשוט שנתנו לה לשם אמריקאי לא סטנדרטי, ספק זמרת קאנטרי דרומית, ספק גיבורת-על תואמת אקס-מן.

האקס-מן היא קבוצה בדיונית של גיבורי על מוטאנטים, שהופיעה לראשונה בחוברת קומיקס ב-1963 ומאז התפתחה לסדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע ברחבי העולם. במעברים נוספו עשרות דמויות, והשתנו הפרטים שלהן מבחינת ההיסטוריה, הכוחות והייחוס של כל אחת.

המוטאנטים, על פי עלילת הסדרה, הם בני אדם שבעקבות קפיצה אבולוציונית נולדו עם יכולות על אנושיות. הם מיעוט שנוא ומעורר אימה בקרב בני האדם, החוששים שבגלל עליונותם האבולוציונית המוטאנטים יכחידו אותם. חלק מהמוטאנטים (אחד מהם הוא ניצול שואה) מחליטים לנקום מראש באנושות ולהבטיח את עתידם, בעוד קבוצה אחרת מקימה בית ספר לילדים מוטאנטים נטושים ומאמנת את הטובים מביניהם להגן על האנושות. כך נוצרה האקס-מן. עם השנים נוספים איומים רבים על האנושות והאקס-מן מגינים עליה בחירוף נפש, בעודם מגוננים על בני מינם מפני שנאת הזרים הגואה בקרב בני האנוש.

לאורך השנים נחשף העיסוק של סדרות אקס-מן בסוגיות חברתיות כמו גזענות (בעיקר השוואה למהפכה האפרו-אמריקנית), אנטישמיות והעדפה מינית. הדמויות מגוונות מאוד מבחינת מוצא ודת, ויש שם התפתחות של תתי-תרבויות. בנוסף לשאר סגולותיהם, חברי אקס-מן מסוגלים כנראה לספק מבנה חברתי מובן ובטוח למי שמתקשה בהבנה של סיטואציות חברתיות אנושיות רגילות. יכול להיות שיש להם ספקטרום משלהם.

“קיבלתי את זה קשה מאוד”, אומרת האם, “זו פעם ראשונה שמישהו שם לך את הדברים מול הפרצוף: הילדה, משהו לא בסדר אתה. היא התחילה עם תהליך של התנתקות מהישראליות שלה, מהיהדות, והלכה לאמריקניזציה מוחלטת. היא אמרה משהו על התרבות, אף פעם לא יכולתי ממש להבין. יום בהיר אחד היא הודיעה שקנתה כרטיס והיא נוסעת. זה היה מפחיד מאוד. לא ידעתי לאן היא נוסעת, מה היא עושה, היא הכינה את הכל בחשאי במחשב, שכל עולמה הצטמצם אליו. היא לקחה מחיסכון שעשינו לה, שלא היה לי שכל להעביר על שמי, איזה 20 אלף שקל ונסעה. לא רציתי שתצא עם תחושה קשה אז ליווינו אותה והצטלמנו יחד ורק קיוויתי שייגמר לה הכסף והיא תחזור”.

באמריקה התגלגלה ע’ לעיר גדולה בחוף המערבי, לאכסנייה של תיירים, ושם נשארה כמעט עשר שנים. כשנגמר הכסף, התחילה לעבוד בניקיון המקום תמורת מגורים. כשלא היה לה כסף לאוכל, חיה מתרומות של הכנסייה המקומית. בימים הקשים, גם אלה לא הגיעו. אמה שמרה אתה על קשר ושלחה אוכל, מתנחמת בכך שהבת לא הידרדרה לסמים או אלימות, ושהאובססיה היחידה שלה ממשיכה להיות המחשב והקומיקס.

“שום דבר לא שכנע אותה שהמצב שלה מספיק קשה כדי לקחת את עצמה ולחזור הביתה. אמרה שזה המקום שלה, זו התרבות שלה, לפה היא לא שייכת וכל מיני דברים כאלה. וכל פעם התשובה ההזויה הזאת – עדיף לי לסבול כאן מאשר לסבול בארץ. אחרי כמה שנים עברה לדבר רק אנגלית, במבטא אמריקני מושלם. לעברית שלה נהיה מבטא כבד. משלב מסוים היא מפסיקה לגמרי לענות בעברית, ולא מגיבה כשאני קוראת לה בשם שנתנו לה”.

שלוש פעמים נסעה האם לארצות הברית, פעם עם כל המשפחה ועוד פעמיים לבדה, למוטל שבו מתגוררת הבת, והתעקשה גם כשהיא סרבה לראות אותה. כשהצליחה להבקיע את המחסום היתה בתה מגיעה למלון שלה בכל יום, מרוחקת ועם זאת מתנחמת בנוכחות של האם, באוכל, במקום שקט להיות בו, בקשר לא מוגדר, ללא חום או הסברים. לאמה סיפרה על תכניותיה השונות לקבל אזרחות, מנישואים פיקטיביים ועד להריון ולידה, דברים שהתחילה לעבוד עליהם אבל היתה צריכה כסף.

פסיכולוג שהאם איתרה באחד הביקורים היה הראשון שאיבחן שלע’ יש אספרגר, והבטיח שעם טיפול מתאים היא תוכל להגיע לרמת תפקוד גבוהה. זה לקח לה יותר משנה ונסיעה נוספת, אבל בסופו של דבר הצליחה להביא אותה אתה לישראל, בהבטחה שתוציא לה אזרחות אירופית שתאפשר קבלת טיפולי פוריות באמריקה. בסתר לבה קיוותה האם שבארץ תקבל ע’ את הטיפול המתאים, ותישאר. כשהתבררה לע’ המטרה האמיתית של הבאתה לישראל, ושאין דרך לעזור לה לחזור לארצות הברית, התנפץ סופית האמון שלה באם.

האם מצאה באחד מבתי החולים מרפאה שמטפלת במבוגרים אוטיסטים בדרגות שונות. בטופס שמילאה הבת בכתב ידה היא נשאלת לסיבת הפנייה ועונה: “אמי כפתה עלי”. ברובריקה של “קשרים חברתיים” היא כותבת: “עם החתולה בחצר”.

החתולה טולי משוטטת גם היום בבית המשפחה, נכנסת ויוצאת ומייללת ללא הרף. “הבאתי לה אותה כשהיתה בארץ, כדי שהיא תיקשר אליה, וזה עבד”, אומרת האם, “אבל זה לא הפריע לה לעזוב. אני שומרת עליה, זה החיבור שלי לע'”.

בזמן הפגישות עם הפסיכיאטר, שהיו עקרות, התחילה האם לחשוש מהרגע שבו תקום ע’ ותיעלם, והחליטה לפעול כדי להפקיע מידיה את האחריות לחייה, ולהעבירה לידיה שלה. ברגע מסוים הביאה לכך שהבת אושפזה באשפוז כפוי – חוויה טראומטית עבור כולם. בתוך יממה ע’ הצליחה להוכיח שאין לה כוונה לפגוע בעצמה והשתחררה. האם, עדיין מאמינה שבדרך הרגילה כלום לא יזוז, חיפשה דרכים להפעיל את המערכת כדי לעצור את בתה מללכת. “היא כנראה ידעה מה אני מתכננת”, היא מספרת, “היא לא אמרה מלה, התארגנה, קמה ויום אחד נעלמה.

“היא אספנית של ציוד, כי היא רגילה לחיות כהומלסית. יש לה שש מזוודות שגררה מארצות הברית ושוקלות טון. הכל נשאר, כי היא כנראה פשוט נמלטה, בלי מזוודה, בלי בגדים, עם כרטיס טיסה ותיק גב עם המחשב שלה. ביום האחרון שלה כאן התקשרתי לפלאפון שלה והיא אמרה שהיא אצל חברה, לא ידעתי שכבר היתה בשדה התעופה. למחרת התקשרתי שוב ושוב והיה מנותק, עד שקלטתי שהיא לא פה”.

אמריקה היא גם מצב נפשי. אולי המקום המושלם עבור מישהי כמו ע’, שמגע חברתי ודרישות להתנהגות נורמטיבית הם מכאיבים ובלתי נסבלים עבורה. יכול להיות שחיי עוני, אפילו רעב, כשאף אחד אינו דורש ממנה דבר, במקום שכולם בודדים בו, עדיפים בעיניה על הדרישה היומיומיתן לעמוד בציפיות של סביבה שהיא אינה מתאימה לה. ויכול להיות שבשלב מוקדם יותר, עם אבחון וטיפול נכונים, אפשר היה למצוא פתרון למכאוביה ומרווח לייחוד שלה, קרוב יותר הביתה.

“אני רואת את זה כמצב קיים”, אומרת אחותה של ע’, “לא מדברים על זה בבית, כמעט אף פעם. זה השפיע בעיקר על אמא שלי, ואני יודעת שהיא כל הזמן עושה דברים. קשה לי להגיד מה אני חושבת על זה. ע’ היא אדם בוגר, עם משקעים, שלא רוצה להיות בבית. היא חיה בעבר שנים בארצות הברית, אמנם לא טוב, אבל מבחירה, ואני לא מצליחה להחליט אם הלחיות-לא-טוב הזה אומר שיש פה בעיה בלתי הפיכה, או פשוט בחירה פחות קונבנציונלית”.

היומיום שלה, היא אומרת בכנות, כמעט שאינו מושפע מהיעלמות אחותה. הריחוק היה גדול כבר שנים קודם. “אין לי שמץ של מושג איפה היא”, היא מוסיפה, “מצד אחד אני דואגת, ומצד שני פשוט מקווה שהיא מצאה את המקום והסתדרה. מבחינתי היא חיה אי שם, עד שלא אדע אחרת. אני מניחה שאם היה קורה לה משהו היינו יודעים. לא נכנסתי מעולם לחפש אותה באינטרנט. הייתי שמחה לנסוע עם אמא שלי ולמצוא אותה, אבל לא כדי להתערב. לעמוד מהצד ולראות מה קורה אתה”.

את רוצה לראות את הציורים שלה ברשת?

“אני לא יודעת. יש לך את הכתובת?”

כן.

“טוב, תכניסי אותי”.

בהתחלה היא מהססת ואז לוקחת את העכבר ומתחילה לעבור בין החפצים והאיורים שהעלתה לאורך השנים האשה שמתחזקת את האתר, תהיה אשר תהיה. כמה מהם התעדכנו ימים מעטים קודם לכן. “הי, זה כמו הבגדים שהיא תמיד תפרה לנו לברביות!” היא קוראת למראה בובות תפורות, “ותראי את הצמידים האלה שהיא מכינה. היא קיבלה את כל היצירתיות, זה בטוח. לי אין כלום מזה”. היא מנסה לזהות את השפה של אחותה דרך קיצורי הרשת, אבל מתקשה לראות את אחותה צוחקת כמו lol. “אולי ככה אפשר ליצור אתה קשר?” היא אומרת פתאום, מעתיקה לעצמה את הלינק ואחרי רגע מניחה לזה.

האם אינה מסוגלת לוותר. “אני יודעת שגם עכשיו היא מאוד מחפשת שמישהו יעטוף אותה”, היא משוכנעת. “אני לא האובייקט המתאים, היא רואה בי גורם מאיים, למרות שבאופן אבסורדי אני הדמות המרכזית שדואגת לה. עם חום ויחס נכון, אני יודעת שמישהו יכול לעזור לה”.

היא מנסה לגרום לרשויות לסייע לה באיתור בתה, אך לשוא. בחודשים האחרונים פנתה לעורכי דין ולחוקרים פרטיים, שדרשו ממנה סכומים גבוהים שאין בידיה כרגע, ולכן בינתיים לא התחילו לעבוד. מישהי התקשרה בשמה לטלפון האמריקני הישן של ע’ וטענה שהיא ענתה, למרות שלא התבצע שום זיהוי של הקול. בכל מקרה, הסבירו לה המומחים, איתור דרך אתר האינטרנט ואז על ידי הפעלת חוקרים ברחבי העולם הוא רק הצעד הראשון. אחר כך צריך יהיה לשכנע את ע’ לקבל טיפול ולחזור לארץ. סביר יותר להניח שאם היא חיה ומתפקדת – היא תעלם בשנייה שתבין שעלו על עקבותיה, הפעם לתמיד.