לאבד בעל חיים זה אף פעם לא קל. הקומיקאית שרה סילברמן נפרדה לפני כמה ימים מדאק (Duck), הכלב שלה. הכלב הגיע לגיל כמעט דמיוני של 19 שנים – מה שוודאי אומר שסילברמן התייחסה אליו כמו שצריך, אך בסופו של דבר הזיקנה מכניעה את כולם – וגם את דאק.
סילברמן כתבה ב-WhoSay הספד מרגש ועצוב מאוד לחבר הכי טוב שלה, שהלך לעולמו. מומלץ להכין ממחטות מראש לפני שמתחילים לקרוא.
דאק ‘דאג’ סילברמן נכנס לחיי בערך לפני 14 שנים. הוא נאסף על ידי פקח שמצא אותו רץ ללא קולר ושבב זיהוי. אף אחד לא חיפש אחריו ודרש אותו, ובסופו של דבר הוא הועבר למקלט לכלבים. שם מצאתי אותו – במקלט הזה.
מאז ישנו כמעט בכל לילה ביחד (וגם בהרבה שנ”צים). כשנפגשנו לראשונה, הווטרינר העריך את גילו בחמש וחצי שנים, מה שאומר שאתמול, 3.9, הוא היה בן 19.
הוא היה כלב שמח, רגוע ולפעמים אדיש. והוא אהב לקבל אהבה. במהלך השנים האחרונות הוא התעוור, הפך חירש וסבל מדלקת פרקים. אבל בעזרת ווטרינר נהדר, תרופות טובות ואשת נחייה מעולה שהיא אני, נראה שהיה לו נח למרות הכל.
בעת האחרונה הוא הפסיק לאכול ולשתות. הפך כולו עור ועצמות, וכל כך נחלש. לא הצלחתי להבין את שביתת הרעב הזו שלו. דאק אף פעם לא היה פעיל פוליטי. במהלך סוף השבוע כבר ידעתי. הגיע הזמן לתת לו ללכת.
החבר שלי, קייל, טס לכאן מאוחר אתמול בלילה, ולקח יום חופש מהעבודה כדי להיות איתנו. השכבנו אותו במיטה ועיסינו את גופו הקטן כמו שתמיד אהב. שמענו את הנשימות הקטנות והמרוצות שלו, כאילו אמרו ‘אני בגן עדן’.
הרופא הגיע וקייל, אחות לורה ואני השכבנו אותו על המיטה. החזקתי אותו קרוב, בתנוחת הכפיות הקבועה שלנו וליטפתי אותו. אמרתי לו שאני אוהבת אותו והודיתי לו על כל האושר שהוא נתן לי. הרופא נתן לו זריקה והוא נרדם, ואז נתן לו עוד אחת שהיא באופן בסיסי מנת יתר של חומר הרדמה. החזקתי אותו ונישקתי אותו ולחשתי לו גם אחרי שהוא הלך לעולמו.
החזקתי את גופו הרפוי – לא חושבים על זה – אך הגוף המת פשוט נופל. החזקתי אותו כל כך צמוד. ואז, בסופו של דבר, כשלבו הפסיק לפעול ויכולתי לחוש את המחשבות של הרופא על הפקקים שצפויים לו בדרך הביתה. נתתי לו ללכת.
14 שנים.
זו מערכת היחסים הכי ארוכה שלי.
הנסיון היחיד שלי באהבה אמהית.
בן הלוויה הקבוע שלי.
החבר הכי טוב שלי
דאק.
תמונה: Shutterstock
דרך BuzzFeed
