דגים נמנים על בעלי החיים שלאדם הממוצע אין שום בושה לאכול. אלו הם בעלי החיים היחידים בעולם המערבי כיום שאין לנו שום בעיה להסתכל להם בעיניים לפני שננגוס בהם.
“הקירות כבר שקופים. כל שנותר הוא להסתכל ליצורים הכי מנוצלים על פני הכוכב הזה (המנוצלים על ידנו ומכיסנו), לדגים, בעיניים. לאחר זוועות הרייך השלישי, על אחת כמה וכמה עקב הכרותנו איתן ממקור ראשון ועל אחת כמה וכמה כשזה נוגע לדג השלם בצלחת, לדג הטרי בחנות או בשוק או לדג שזה עתה צדנו עם ילדינו, לא ניתן לומר שלא ידענו. לא ניתן להשתמש באותו תירוץ פעמיים”.
קירות בתי המטבחיים של הדגים כבר שקופים וגלויים לכל דורש; כל אדם יכול ללכת למסעדת הדגים שלידו ולהזמין רצח בו במקום לנגד עיניו, על מנת שיוכל לחזות בו ולוודא ש”המוצר” היה לפני לא רחוק בעל חיים חי ונושם.
האם מדובר באותה אכזריות המלווה את האהדה לסטייק מדמם, או אדישות אכזרית לא פחות, איננו יודעים
אך דגים הם השעירים לעזאזל של עולמנו, ומצליחים לככב לא רק בראש הנטבחים למזון (90 מיליארד מתוך 150 מיליארד בעלי חיים ש-7 מיליארד בני אדם בלבד מצליחים לאכול – בשנה. דגים כל כך לא נחשבים, עד שאפילו “צמחונים” ו”טבעונים” אוכלים אותם. אבל דגים לא גדלים על עץ ולא נקטפים משיח-נושא פרי ש”הטבע סלאש אלוהים נתן” – אלא שאנחנו לקחנו באלימות), אלא אנו חייבים לנצלם גם לנוי (“עציץ חי”), לדיסקציות ולניסויים.
באשר לבידור, זו כבר קטגוריה בפני עצמה: ישנן אלפי דרכים לענות דגים (דגים רגישים לכאב לא פחות מאוכליהם. אולי כבר יותר. ולמרות שהתנהגותם לא משאירה הרבה מקום לספק בעניין, גם ניסויים על מנת “להוכיח” זאת נעשו בהם. מסקנותיהם והשלכותיהן המוסריות, באופן לא מפתיע, לא יושמו. “מתברר” שלדגים יש רגישות גבוהה להפרשי לחץ, אליהם הם נחשפים בדיג בחכות וברשתות, הפרשי לחץ שגורמים לאיבריהם הפנימיים לדמם ולעיניהן לבלוט מחוריהן.
כמו לנו, למי שאי פעם חווה כאב שיניים או כאב בחלל הפה, גם אצלם מדובר באזור מהרגישים בגוף, מעוצבב יותר פי כמה מאשר אזורים אחרים), אנחנו יודעים הודות לענף הבידור: “קירובי לבבות בין אבא ובן” שמסיבה כלשהי תמיד צריכים לעבור דרך חיה מתה, כיכוב בתכניות בישול בטלוויזיה, בתכניות ריאליטי (כאשר אוכליהם הם אלה המוצגים כקרבנות) וכיוצא בזה.
ואם חשבתם שבאכילת דגים שניצודו בטבע (משאירים אחריהם להקה של יצורים חברתיים כמוהם, אשר זוכרת אותם ומפגינה סימני צער על מות חבר להקה, כך עולה מניסויים) הסרתם את תמיכתכם בתעשיית “דגי הבריכה” הנוראית, אתם טועים.
התעשיות שלובות זו בזו באופן בל יינתק; כל דג מת מהים הצפוני ש”נלכד בהומניות” ו”ניצוד בסבל מינימלי” גוזר בנוסף לכך גם את דינו של דג אחר, שיגודל בשבי (במקום להילקח מחבריו ללהקה, גם עם הגב לקיר אנו מתקשים לקבוע מה גרוע יותר, ומה בכלל זה משנה?) כי גמרנו את מלאי ה”משאבים המתכלים” בטבע, פשוטו כמשמעו; אפילו ביכולתה המדהימה של רביית הדגים אין די בכדי להשביע את תאבוננו. האדם, פשוטו כמשמעו, צריך (או “צריך”) לרצוח לוויתנים וכלבי ים כדי להשביע את רעבונו הבלתי נדלה בתזונתם, ולא רק בה (שהרי עוד לא הגענו בכלל לחיות אחרות).
את דגי הבריכות אנו מאכילים בעוד דגים, מהטבע (זוכרים את הקשר הבלתי נפרד בין תעשיית דגי הבריכה לתעשיית ציד הדגים? ציד ראשים הוא ציד ראשי. אדם שהיה רוצח איילה היה נקרא צייד; אדם שהיה רוצח אדם אחר היה נקרא בשמו – רוצח. אדם שרוצח דג הוא “דייג”. לדגים אין עיניים גדולות כשל במבי שיצילו אותם – אפילו במבי בקושי שורד), כפי שאנחנו נוהגים בחיות אחרות; פרות בתרנגולות, תרנגולות בפרות, פרות בעגלים שלהן, ואותנו באחינו. אנו מאמינים כי יבוא היום ומעגל האמפתיה הקמצני שלנו יורחב לממדים המתבקשים מיצור בעל תבונה, ואכילת כל יצור חש אחר תחשב לפרברסיה. יבוא יום שבו לא ניתן יהיה עוד להעלות ליו-טיוב סרטונים המציגים יצורים מקסימים כדגים (והם אכן מקסימים וטובי מזג כשלומדים להכיר אותם – תצפיתנים ימיים מעידים) כלחם (כפי שכבר נעשה) או כ”פירות ים”.
