מי שהסתובב במרכז העיר ירושלים ביום שני בשבוע שעבר בטח התקשה לפספס אותנו – קבוצה של כ-15 אנשים לבושים שחור עוצרים באמצע הרחוב, ובאמצעות סרט סימון אדום-לבן תוחמים את מה שנראה מרחוק כמו זירת פשע. אלו שלא מחזיקים את הסרט עוברים מתחתיו לתוך זירת הפשע המאולתרת. עוברי אורח מתחילים להתקבץ מסביב בתקווה למופע כלשהו – אבל לובשי השחור שבתוך זירת הפשע רק מסמנים איקסים באיזולירבנד על הרצפה, בזהירות ובשקט של חוקרי מז”פ, וכותבים לידם בגיר את אותו משפט בווריאציות שונות: כאן התרחשה הטרדה מינית.
צילום: נדב אריאל
המיצג הזה נועד להמחיש בצורה חזותית את המציאות היומיומית של הנשים (וגם חלק מהגברים) בישראל, שבה הטרדות מיניות הן דבר קיים ושכיח. בין אם את בת 15 או בת 40, רוב הסיכויים הם שאת מכירה מקרוב את הסיטואציה – את הולכת ברחוב ומישהו מוצא לנכון להביע את דעתו על הגוף שלך, על הדרך שבה את מתלבשת, או על מה שהוא היה רוצה לעשות לך. וזה בלי להזכיר את את אלה שגם שולחים ידיים. “באיזשהו מקום עשינו לזה נורמליזציה,” הסבירה מירי מרמור, ממארגנות המיצג.
“כי אם נתחיל להתייחס עכשיו לכל הטרדה אז נהפוך את עצמנו לקורבנות. המסר שניסינו להעביר היה שאסור להפוך את המצב הזה למשהו נורמלי, ושצריך להתייחס אליו כמו שמתייחסים לפשע. הפעולה שבחרנו לעשות הייתה ליצור ביטוי אמנותי למציאות הזאת. האמצעים שבחרנו – לבוש שחור, גיר, איזולירבנד, סרט אדום לבן, היו במטרה לדבר על הנושא בשפה של פשע. כשתחמנו את הזירה אפילו שמעתי אנשים אומרים, תראו, מישהו נרצח פה”.
הסטארטאפ לסטודנטים “כוורת” מייצג את ישראל בתחרות בינלאומית ויש לו סיכוי לנצח בעזרתכם! התחרות צמודה. כדי להצביע לחצו על הלינק סמנו את התיבה ולחצו על Vote Now
התגובות של האנשים מסביב היו אחד הדברים היותר מעניינים באירוע הזה. האוכלוסייה המגוונת של ירושלים סיפקה קשת רחבה של תגובות – מהבעת תמיכה בסגנון “כל הכבוד” ועד ל”ראיתי איך בנות מתלבשות כאן, למה בדיוק אתן מצפות?”. את התגובה האחרונה זכיתי לשמוע בעצמי מתיירת בריטית, ואחרי התלבטות קצרה אם לנסות להתווכח באנגלית הכושלת שלי עניתי את התשובה המונוטונית שהדריכו אותנו להגיד – “אנחנו רק מסמנים”. הסיבה לזה, כמו שהסביר מתן פינקס, גם הוא מהמארגנים – היא שהמטרה לא הייתה לחפש תשובות מאנשים אלא רק לגרום להם להקדיש מחשבה לנושא.
“הרעיון היה להעלות את זה למודעות, לתת לעניין משקל ולא לתת לו להיעלם ברעש האינסופי של המציאות היומיומית”, הוא אמר. “מלכתחילה אנחנו יוצאים לפעולה בשביל התגובות האלה, אם יש תגובות זה אומר שלא נשארו אדישים. אנשים עצרו בהתחלה בציפייה לפרפורמנס כלשהו, לחוויה – ואז נתקלו במסר שהוא לא נעים. זה קצת דומה להטרדה בעצמה, שבחורה יוצאת להינות מהעיר ואז נתקלת במשהו שהורס את החוויה. בזמן ההכנות, כשגייסנו אנשים לקחת חלק, יצא לי לשמוע סיפורים מזעזעים ולהבין שלמרות שאני רואה את עצמי כתושב ירושלמי שמעורב במה שקורה כאן, גם אני לא תמיד מספיק ערני ושיש לי הרבה מה ללמוד”.
צילום: נדב אריאל
במהלך המיצג התקדמנו מרחוב בצלאל לכיכר ציון דרך המדרחוב, ופתחנו את הזירה בנקודות מסוימות לאורך המסלול. בנוסף לאינטראקציה הבסיסית עם הקהל – הערות שנזרקו לאוויר מסביב או שאלות שהופנו אלינו – הזדמנו גם כמה מצבים קצת יותר הזויים. באחת העצירות שלנו במדרחוב, למשל, קבוצה של ילדים נכנסו לתוך הזירה דילגו בין סימוני הגיר והפנו שאלות למסמנים . בכיכר ציון מישהי התפרצה עלינו בצעקות בדיוק בנושא הזה. “הייתה את זו שצעקה עלינו שילדים יראו את זה וישאלו את ההורים שלהם, וההורים שלהם יצטרכו להסביר”, נזכרה מירי. “בעיני זה דווקא דבר טוב שילדים יעלו את הנושא הזה מול ההורים שלהם. אם איתי היו מדברים על זה לפני אז אולי הייתי מוכנה יותר”.
צילום: נדב אריאל
אני בעצמי יכולה לשלוף לא מעט חוויות פעמים שבהם זרקו לי הערה או חדרו לי למרחב, והחוויה של לתת סימון פיזי מוצק לדבר שמתרחש כל כך מהר – הערה, מבט לא במקום, נגיעה – הייתה ממש חזקה. בשבילי זה היה קצת כמו לחזור לכל הפעמים האלה בהן לא הייתי בטוחה אם קרה משהו או שאני סתם לוקחת דברים קשה מדי, הוא בסך הכל זרק הערה, ולהגיד בקול חזק ובטוח שזו הייתה הטרדה ושזה לא אמור לקרות. מהדברים של מירי הבנתי שאני לא הייתי היחידה שהפעולה הזאת הייתה לא קלה עבורה. “היה הרבה יותר עמוס רגשית ממה שדימיינתי”, היא מודה. “מלא בתגובות רגשיות חזקות של אנשים ברחוב וגם בי זה עורר המון רגש. ברמה האישית היו מקומות שבאמת סימנתי את האיקס ספציפית איפה שהוטרדתי, וזה הרגיש כמו תהליך פסיכולוגי של להשלים עם מה שקרה ולתת לזה שם. אני חושבת שזו באמת פעולה ממש חזקה, אפילו ברמה של להשמיע קול – כולנו צעירים ירושלמים שחיים בתך זה, גם אם לא תמיד מודעים, ועצם הסימון היה עוצמתי בעיני”.
צילום: נדב אריאל
המיצג הוא “פיגוע תרבות” – פעולה מתוך TAZ, מודל בו אמנים ואנשי קהילה עוסקים במתחים חברתיים בסביבתם. TAZ שייך לקולקטיב האמנים “המבול”. “השימוש במושג פיגוע בא להפחית קצת מהצל שהמילה הזאת משאירה בנו ולא להשאיר את זה כטאבו שמשאיר צלקת בנשמה של כולנו”, הסביר פינקס. “זה להגדיר את הפעולות שלנו בצמד מילים – אקט שגורם לך לא להבין מה קורה בצורה מפתיעה אבל נועד להיות חלק מהתרבות, ולשפר אותה”.
TAZ שואפים להתחבר אל הקהילה ומזמינים את הירושלמים להצטרף למען שיפור העיר וחיים שהם קצת מחוץ לקופסה. אם בא לכם להיות חלק מזה, הנה המייל שלהם – [email protected]. מכוון בעיקר לירושלמים אבל לא רק, כי השאיפה היא להעתיק את המודל גם לערים אחרות.
נכתב על ידי דנה פטרוב. פורסם במקור בבלוג “תופעת שוליים“
