פורסם במקור ב-Miss Tomorrow, האתר של יסמין לוי
כשנתקלתי השבוע בציוריו המופלאים של האמן הבריטי המפורסם, סטיבן וילטשייר, בעל זכרון צילומי פנומנלי, הפלגתי למחוזות הזכרון ותהיתי מה הוא שווה בעידן המודרני העמוס הפרעות. וילטשייר הוא בחור אוטיסט בן 39 בעל תסמונת סוואנט, המקנה יכולות מנטליות יוצאות מגדר הרגיל באמנות, חישוב ומוזיקה. לרופאים אין עדיין הסבר ממשי לתופעה המהפנטת הזו. חלק מיכולותיו המנטליות של מי שלוקה בה נמוכות מהרגיל וחלק גבוהות מהרגיל. במקרה של וילטשייר, מספיקות לו עשרים דקות בתוך מסוק מעל ניו יורק כדי לשוב הביתה ולצייר העתק פנורמי מדוייק של כל העיר.
לא כולם יודעים איך לעניין ולגעת באנשים. פנו אלי, יסמין לוי, היום ולא מחר ואעזור לכם להגיע לקהל גדול. ליצירת קשר
האמן הנדיר הזה הספיק עד כה לצייר עשרות מקומות בדיוק מופתי. לזכור כל בניין, כל רחוב, כל חלון. הבאתי לפניכם חלק זעיר מיצירותיו. הוא אפילו ביקר בישראל וריחף מעל ירושלים, שתמצאו בהמשך הפוסט. הזיכרון הצילומי של וילטשייר הקנה לו תהילת עולם כבר מגיל חמש כשהתראיין לבי.בי.סי, שם סומן כהבטחה. כיום יש לו תואר מהאקדמיה, ממון רב, גלריה על שמו בלונדון, ספרים שהוציא ואפילו תואר אצולה. הזמן הארוך ביותר שבילה על ציור היה שמונה ימים. מצאתי את עצמי חושבת, כמה קשה לנו, הסובלים מהפרעות תקשורת כל הזמן, להתרכז בדבר אחד בעוד אצל וילטשייר זה בא מולד. הוא נעלם לתוך עולמו עם אוזניות ללא הפרעות. אני תוהה אם היה מוותר על מתת האל שלו כדי ליצור אינטראקציה אנושית. לרגע קינאתי בו מבלי להבין את המחיר שהוא משלם על יכולת זו. לא אוכל לדמיין את הקשיים ביום יום אבל אני עדיין הייתי שמחה לאמץ את היכולת של בעלי תסמונת סוואנט להתנתק מהעולם החיצון ולהצטיין. בעידן הסוגד להצלחה מול תחרות שהולכת וגדלה, בלי יכולת להתרכז ממושכות בדבר אחד, הסיכוי להתקדם נמוך. הגעתי למצב שכל שתי שורות כתיבה אני עושה הפסקה. הריכוז שלי גמור. הפיתויים סביבי שאפילו אינם באמת מפתים, קוטעים אותי כל הזמן. אילו הייתי צריכה לעשות בגרויות היום לא הייתי מסיימת לפני 2019
למעלה: סנטרל פארק. למטה לונדון. שלמות
לפני כמה ימים צלצלה אלי אשת שירות וכשהצעתי שתדבר עם בן זוגי גל היא ענתה “אחלה, מה המספר שלו?” ומצאתי את עצמי ממלמלת במבוכה, “אה, אני… תוכלי לצלצל עוד דקה?”. העניין היה שפשוט לא זכרתי את המספר של גל. ידעתי שיש שם את הספרה 9 אבל זהו. זו לא הפעם הראשונה. זה קרה לי עם חברת משלוחים שביקשה את המספר שלו ומצאתי את עצמי מנתקת להם בפנים מרוב שלא היה לי כוח לחפש ולחזור אליהם. כן, זה הבן אדם שאני חיה איתו שלוש שנים. החבר הכי טוב שלי בעולם. בן זוגי האהוב. אם להיות כנה לגמרי, מעולם לא שכחתי כי אף פעם לא עשיתי מאמץ לזכור את המספר. למה שאתאמץ? הכל בסמארטפון שלי. הגלקסי שלי, החבר הטוב ביותר של האדם.
למעלה: הונג קונג, למטה: ירושלים
אבל אז נזכרתי ביום הנורא ההוא לפני כשנה כשגל בטעות מחק לי את כל הזיכרונות ממנו בלחיצה אחת שגוייה. קצת אירוני שאדם שהכי מבין בטכנולוגיה הרס אותי זמנית בדיוק שם אבל זה מה שהיה, כל אנשי קשר ירדו לטמיון בשנייה. ישבתי על המיטה ובהיתי בו הופך צבעים מפאניקה. הרגשתי רצון עז לדחוף את ראשו בכרית ואחר כך את שלי. למזלי, היה לי גיבוי חלקי. מה שנמחק היו כל אנשי הקשר שלי מהשנתיים האחרונות. לא נותר לי אלא לשבת מול המחשב ולנסות להיזכר למי לפנות כדי שיתן לי את המספר של האחר, לאיזה מיילים לשוב כדי לדלות משם את המספרים האומללים. בכיתי שלושה ימים ברציפות וכעסתי עליו כמי שחיסל את חיי התקשורת שלי. הרגשתי כמי שמתחילה לזחול לעולם בחזרה. התלות שלי בסמארטפון העלוב הייתה מעורר חלחלה.
למעלה: הביג בן בלונדון למטה: כיכר אוקספורד
הגיוני לחשוב שככל שהתלות שלנו במכשירים טכנולוגיים ובמנועי חיפוש כגון גוגל גדלה המוח שלנו נהיה מטומטם יותר. אזכור אינטראקציות, כל משפט חשוב או מצב רגשי אבל אם אתקע ביער חשוך לא אזכור את הנייד של אבא שלי אפילו. במחקר המרגיע של בטסי ספארו מאוניברסיטת קולומביה, במאמר שפורסם לפני כשנה, התברר שהמוח שלנו פשוט שינה את דרכי הזיכרון שלו למידע. לא הפכנו טיפשים משנה לשנה, אם להסתמך על מבחני איי.קיו, ההפך. מה שכן, ככל שאנחנו מניחים שנוכל לאתר מידע כלשהו אחר כך אנחנו פחות נוטים לזכור אותו. ככל שאנחנו מניחים שלא נוכל לאתר אותו אחר כך, נתאמץ לזכור אותו יותר. הזכרון שלנו השתכלל ואנחנו זוכרים איפה המידע נמצא. אכן, לא הכל אבוד.
למעלה: לונדון, למטה: מונטה קרלו ביום
שאלתי את בן זוגי, גל מור, שכמות המידע שהוא מתעסק איתו ביום כבעל אתר “חורים ברשת” מטורף איך הזכרון שלו השתנה עם הזמן. “כדי להתמודד עם כמויות גדולות של מידע פשוט צריך לנקות את הראש מכל מה ששמעת ולמדת כמה שניות לפני זה ולסמוך על זה שתוכל למצוא את זה בחיפוש בהודעות פייסבוק, בהיסטוריה של גוגל, וכו’. הבעיה בהסתמכות הזו על רשתות היא שלעיתים קרובות מדי אתה מנסה נואשות לתפוס שובל של זכרון של משהו שאתה יודע שראית איפשהו אבל לא מצליח בשום פנים ואופן בחיפושים לשחזר את זה”. לא נורא, העיקר שהוא זוכר להביא לי שוקולד.
למעלה: מנהטן, למטה: מונטה קרלו בערב
אם נחזור לזכרון הצילומי הפנטסטי של וילטשייר, מה שעובד מצוין לקריירה שלו הוא חסר כל טעם עבור תלמידים שצריכים להתכונן לחיים. כתלמידה בתיכון וסטודנטית אני עוד זוכרת איך נאלצנו לשנן בעל פה כמו תוכי כל כך הרבה מידע למבחן שהתגלה כלא רלבנטי בעליל שעה אחרי. שלא לדבר על חיינו הבוגרים. תשאלו אותו שאלות בסטטיסטיקה או אירועים היסטוריים, מה שפעם זכרתי בעל פה ואביט עליכם במבט המום. אני לא זוכרת כלום מזה. חבל היה על המאמצים שלי. מערכות החינוך צריכות להשקיע יותר בדרכי ההבנה שלנו מאשר בלזכור מידע. גם סביר להניח שנזכור טוב יותר מה שמעניין אותנו. הייתה לי בזמנו חברה במכללה שהיה לה זכרון צילומי מצוין. היא הייתה מקבלת ציונים גבוהים. אם שינית את השאלה בקצת ואילצת אותה להסביר או להבין את מה שזכרה, היא לא הייתה יכולה. כבר אז חשבתי לעצמי כמה מגוחכת השיטה. כי המערכת הטיבה עם בעלי הזכרון והחמירה עם כאלה שבעטו בסיסטם אבל סביר להניח היו מסתדרים בעולם טוב יותר.
למעלה: ריו דה ז’נרו. למטה: סטיבן ויטלשייר מצייר את ניו יורק בדיוק מופתי אחרי עשרים דקות במסוק מעל העיר.
השבוע נפגשתי עם חבר טוב שסיפר לי על נפלאות האפליקציה Any.Do, מאין יומן משימות. מאז שהוריד אותה הרגיש שחצי מוח התנקה לו. שחייו השתנו. זה מצוין לאנשים כמוני, שזוכרים לרשום דברים ביומן אבל שוכחת להציץ בו. כל כך לשכוח משימות, במיוחד כאלו שלא כתובות בפנינו. בינתיים האפליקציה בסמארטפון אבל אני מתעצלת להשתמש בה. אולי אני בחרדה שהטכנולוגיה תבגוד בי. כמו שעון מעורר שלא מצלצל כשצריך. יותר מדי תלות בטכנולוגיה היא הרסנית אבל אולי אנחנו מגיעים למצב שאין לנו ברירה. אולי אני צריכה לשחרר ולהתמסר, להבין שאין טעם לזכור דברים מסויימים כדי להסתדר בעולם. אולי כשהמוח שלי יתפנה משטויות אוכל לטוס מעל ניו יורק, לחזור הביתה ולצייר את כל העיר. טוב נו, אסתפק בלצייר בניין אחד מדוייק.
והנה שיר מעולה שאני תמיד אזכור ולא רק בגלל שהשחקן ריאן גוסלינג הוא בהרכב הלהקה ומתגלה כמוזיקאי מבריק
