פעם אחת ביקרתי ב”פינגווין”, אולי פעמיים, קשה לי לזכור. אני כן זוכר מקום אפל עם הבזקי תאורה מהממים, מוזיקה שמנסרת את החלל, הרבה מעילי עור, מעט מוהיקנים. מבטים נוקשים, המון פוזה ותחושה של עירנות נעימה, כאילו הכל יכול לקרות. עבורי, נער שבא לביקור מהעיר הקטנה חיפה, החוויה הייתה תערובת של דריכות, יראה יחד עם תחושות התנשאות. אמנם, החיפאים הסתובבו כטווסים בתל אביב כי לנו גם היו מועדונים עם מוזיקה טובה (היי, “הייוויי, העיר השנייה”!) אך נטו להיראות כילדים אבודים בכרך הגדול, והעיר הגדולה הייתה ונשארה בירת התרבות היחידה של ישראל, המקום היחיד שמזכיר את לונדון ולו כהעתק חיוור.
אריאל סמל היה אחד מאותם ילדים קשוחים. בשנות השמונים, בגיל 18 בלבד, הוא זכה לברמן בקודשי הקודשים של מובלעת ההתנגדות הישראלית – בברמן בפינגווין ואחר כך בקולנוע דן ובקולוסיאום. במבט לאחור על אותן שנים רחוקות, הכל מעורר חיוך, לא של זלזול אלא של אמפטיה: איך היינו, איך נראינו, כמה פוזה ויומרה. יחד עם זאת, את התקופה ליווה פס קול נוגה ויפהפה, של חיים שפסגת השאיפות שלהם הייתה לחיות את המוזיקה, להיות כוכבי רוק, למצוא רגעים של חסד ואהבה ולהגיע ללונדון. עבור רובנו בני התקופה אלה לא היו מחשבות פרקטיות במיוחד, ובהחלט קונקרטיות פחות מלהיות סלב או לעשות אקזיט.
כותב אריאל:
“כל יום צילמתי את החיים שלי, שהיו חיי הלילה של תלאביב. לאנשים לא היו אז מצלמות או סמרטפונים ובשביל צילום בלילה היה צריך פלאש גדול ומצלמה מכנית כבדה, אז ככה שחוץ ממני לא היו עוד צלמים בגילי שתיעדו מבפנים את ת”א מיישרת קו עם ברלין ולונדון”.
לפני שנתיים אריאל עבר דירה ונתקל בקרונים של נגטיבים ישנים מהתקופה – מהפינגווין, מהליקוויד, מקולנוע דן. “פתאום הבנתי שאני מחזיק את אוסף הצילומים הגדול ביותר בארץ של התקופה. החלטתי, שהגיע הזמן לעשות מזה ספר. בשבילי, בשבילכם. כי חוץ מפלייסיטים ביוטיוב ומסיבות של ‘בחזרה לפינגווין’ לא נשאר מהתקופה ההיא כלום”.
התצלומים של סמל מרגשים עד דמעות, בעיקר אנשים שהיו שם, אם כי גם מי שלא חווה את הרגע יכול לקלוט מהן את האווירה המיוחדת. כמו שכותב אריאל: “אין כמו צילום להזכיר את האווירה, הביגוד והמקומות שמאז חיים רק בזיכרון של בני דורי. היינו לא מעט, אלפים ואולי עשרות אלפים שהחוויה של לצאת מהפינגווין בשמונה בבוקר וללכת לליקוויד עם בגדי עור ואיפור, בין כל האנשים הרגילים שקמו לעמל יומם, מוכרת וזכורה להם”.
כך נולד פרויקט מימון ההמון באתר הדסטארט שיש בו שליחות של שימור תרבותי, לא פחות – ולאפשר לו להוציא לאור אלבום צילומים מהודר שמתעד את ימי הפינגווין. סמל מבקש שתעזרו לו להחזיר את אחת התקופות היפות שלנו ושל תל אביב, להזמין עותק מספר הצילומים, או צילום ממוסגר, או סט גלויות ובכך תעזרו לו להוציא את הספר לאור. התשורות הן בסכומים של בין 50 שקלים עבור 5 גלויות ועד צילום חתום וממוסגר בעלות של 4,500 שקלים. עבור 90 שקלים תקבלו ספר דיגיטלי ועבור תמיכה של 180 שקלים תקבלו ספר תצלומים מודפס. בשלב זה הם גייסו כ-28,000 מתוך 58,000 שקלים המבוקשים. קליק כדי לתמוך.
בתהליך מיון התמונות התגלתה הפתעה נוספת. ענת לנדאו, זוגתו של סמל היום, עזרה לו במיון התמונות וחשבה לעצמה מה הסיכויים לפגישה בין שניהם באותם ימים: “אני, הנערה מהקריות, שביקרה בפינגווין רק פעם אחת בחיים, בחורף 1984, ואריאל הצעיר, תל-אביבי, ניו-יורקרי ונסיך חיי הלילה של שנות ה-80′. מה בעצם היו הסיכויים שלנו להיפגש לפני עידן הפייסבוק?”.
“אז אני יושבת איתו בפינת העבודה שלו ועוברת על הנגטיבים לפרוייקט שלו. ופתאום, נתקלת בצילום הזה. צילום שחור לבן שבו מצולמת נערה רוקדת בפינגווין, בחורף 1984. אני מסתכלת על הצילום, ואז על אריאל. ושוב על הצילום, ושוב על אריאל ומתחילה לצחוק ולבכות ולצחוק בלי שליטה. תשאלו – מי הנערה? מסתבר, שהנערה הזו היא אני. ביקרתי בפינגווין פעם אחת ויחידה, ואריאל הנציח אותי. הוא לא ראה את פניי, רק את הגב שלי וצילם אותו. ואני? כמובן שלא הבחנתי בו. היום, יותר מתמיד, אני מבינה שהגורל הוא הבמאי הכי מוכשר בעולם. הבמאי הזה, ידע כבר במערכה הראשונה שהם ייפגשו שלושים שנה מאוחר יותר.
הנערה עם החוסן הנפשי והנפש המפרפרת מקרית ים, עם הקארה והבגדים הגזורים, שחווה געגוע לא פוסק, כל יום, כל שעה, כל רגע, עם כל נשימה. והבחור המוכשר, איש העולם הגדול שלא מצא שלווה, ייפגשו לנצנוץ חד פעמי של פלאש. מפגש של שבריר שנייה, לא מודע, ואז ייפרדו לכמעט שלושים שנה. ואז הם מתאחדים”.
כמה מלהיטי התקופה:
תודה ליסמין לוי, מיס טומורו על הטיפ
