הנה משהו מפטיא!
מחקר שפורסם בחודש שעבר שם את האצבע על עניין שחשדנו בו מזמן: אנשים שאובססיבים בעניין של שגיאות כתיב ודקדוק אינם נחמדים כמו השאר.
במסגרת המחקר, החוקרים ג’ולי בולנד ורובין קווין מאוניברסיטת מישיגן, ביקשו מ-83 נסיינים להקריא לשותף לדירה תגובות למודעה שהתקבלו באימייל, ולבחון את הכותב על פי קריטריון אקדמי וחברתי.
במחקר הוצגו שלושה סוגי אימיילים: ללא טעויות, עם טעויות דקדוק בלבד ועם טעויות הקלדה בלבד. נוסף על הקראת האימיילים, המשתתפים התבקשו להשלים הערכת אישיות.
על פי המחקר, אנשים גמישים יותר לסביבתם (על פי המבחן הזה) נטו לשפוט טעויות דקדוק פחות בחומרה מאשר אחרים, שהפגינו רגישות עזה לטעויות דקדוק וכתיב.
המחקר, שפורסם בכתב העת PLOS One, מניח כי ההבדל בין שתי קבוצות המשיבים נעוץ בכך ש”אנשים פחות גמישים גם פחות סבלנים לכל סטיה מקונבציה”.
גם למופנמות/מוחצנות היה קשר מסוים לתפישה של טעויות כתיב. ככל שאנשים מוחצנים יותר הם נוטים להתייחס לשגיאות כתיב בסלחנות בעוד אנשים מופנים מתייחסים לטועים יותר בחומרה, על פי המחקר. ויש גם הבדל ביחס בין שגיאות כתיב לדקדוק. “אנשים פחות גמישים רגישים יותר לשגיאות דקדוק, בעוד אנשים מצפוניים יותר ופחות פתוחים רגישים יותר לטעויות כתיב”.
גרגורי גיא, פרופ’ לבלשנות מאוניברסיטת ניו יורק, אמר כי הממצאים האלה לא מפתיעים במיוחד. “האידיאולוגיה של תקניות ותיקונים רואה בכל מה שאינו סטנדרטי כסטיה חברתית בעוד המציאות הבלשנית מגוונת בהרבה, כך שאני מתאר לעצמי שיש התאמה בין מאפייני אישיות כאלה לבין גישה לשפה”, הוא אמר לאתר “מאשבל”.
מה שמחברי המחקר לא ציינו ואולי כדאי להוסיף זה שתיקון שגיאות כתיב ודקדוק משמש לא פעם סוג של אד הומינם שמאפשר למבקר לתקוף אחר מבלי להתייחס עניינית לטענותיו וגם מעין מכשיר לטהרנות חברתית שלא מבדילה בין עיקר לטפל. כשאדם שופך את לבו בפוסט חוצב להבות וכל מה שיש למגיב לציין זו הערה עוקצנית על שגיאת הקלדה במשפט האחרון זה מעיד על הפרעה אישיותית מסוימת ולא אצל הכותב.
