אמש נשברתי מול המסך. הוצפתי בזעם, עצב, תסכול שלא עזבו אותי שעות אחרי הצפיה בסרט התעודה החשוב, העוצמתי והמטלטל “בלאקפיש” (Blackfish), בבימויה של גבריאלה קופרתוויט. העלילה עוקבת אחרי האורקות, לוויתני קטלן ברשת פארקי חיות המים סיוורלד (Seaworld), המגלגלת מיליארדי דולרים.
על המסך הופיעו מומחים ומאמנים לשעבר של אורקות בפארקים שדיברו בטון שבור ונראו מלאי ייסורי מצפון לאחר שהבינו שנתנו יד להתעללות מתמשכת ביצורים החברותיים והסופר אינטליגנטיים האלה. אותם יונקים עצומים תקפו לאורך השנים כמה מאמנים.
בהמשך הסרט מבינים יותר את המניעים להתנהגותם של האורקות. אורקה אחד בשם טיליקום (עצומה הקוראת לשחרורו), שנחטף ממעמקי האוקינוס סמוך לאיסלנד בהיותו גור, הוחזק בטנק מים חשוך במשך שעות עד שהגיע לסיוורלד, אחראי לבדו על המוות של שלושה בני אדם. אל תחשבו לרגע שמדובר במפלצת הרג. אילו חטפו והשליכו אתכם לבריכה שהיא גיגית ביחס לחיים באוקיינוס העצום, גם אתם הייתם מאבדים את זה פה ושם, חוטפים קריזה. אפילו שוקלים לנחות כמו מתנקש על המאמן, כפי שנראה באחד הקטעים בסרט.
קופרתוויט החליטה לצאת למסע התיעודי לאחר ששמעה את תגובתה הרשמית של סיוורלד על מותה של המאמנת דון בראנשו ב-2010, לאחר שזו נקרעה לגזרים על ידי האורקה. “היא הותקפה בגלל שיערה אשר היה אסוף בזנב סוס”, התגוננו בסיוורלד. הבמאית חשה שמשהו אחר מסתתר מאחורי ההסבר הזה. היא לא תיארה לעצמה שמה שגילתה יעורר כאלה גלים ברחבי העולם.
במהלך הסרט מפנים הצופה שהמציאות, כמו צבעם של האורקות, היא בצבעי שחור-לבן בסיפור הזה. הלב נקרע כשמתבוננים בקטע מקומם במיוחד בו גור אורקה מופרד מאימו, מהלך אכזר במיוחד שהותיר את האם קפואה באחת הפינות במשך שעות כשהיא משמיעה קולות מצוקה, ספק צווחה, ספק יללה. בוכה על האבדן שלה. באותו רגע רציתי לקום ולהרוג את כל אנשי סיוורלד, תאגיד קר ואטום לב שחושב רק על שורת הרווח שלו, על כל מעלליהם.
הסיפור הזה, שחושף מקצת מאחורי הקלעים בפארק המים הלא משעשע בכלל, הוקרן לראשונה בפסטיבל סאנדנס ונחשב בעיני רבים לסרט התעודה הכי עוצמתי שיצא בשנת 2013 ובצדק. זה לא רק סרט. “בלאקפיש” הוא זעקת שבר של חוסר אונים מוחלט בקולם של לוויתני קטלן וכל יצור באשר הוא, הנחטף מביתו רק כדי לבדר בני אדם. זה סיפור על שפל אנושי, תאוות בצע, אגואיזם מוחלט, אטימות, היעדר מוסר בצורה הקשה ביותר ומדיניות של שקר והסתרה. בעולם מתוקן, אנשי סיוורלד היו מואשמים בחטיפה, התעללות, גידול יונקים בתת תנאים והעמדת מאמניהם בסכנה ידועה מראש.
האמירה של הסרט חורגת הרבה מעבר לעולם המים. אנחנו חיים בעולם כלכלי. אין שום הבדל מהותי בין גני חיות, קרקסים וסיוורלד בכל הנוגע למניעת בעלי חיים לחיות כפי שנועדו. מדינות בכל רחבי העולם כולאים חיות במתחמים סגורים, גורמים לחיה לשחות במעגלים מרוב שעמום, עם מבט כבוי, כשהם מחככים את שיניהם בכלובי הברזל עד שאלה נשחקות. יוצאת מן הכלל היא קוסטה ריקה שבישרה שתסגור את כל גני החיות בשטחה.
ראו גם: כך צולמו חיות בגני חיות ברחבי העולם
סרטים כאלה מציבים מראה לנגד פרצופו המכוער של האדם, המונע מתחושת עליונות על פני סביבתו. הורים שלוקחים את הילדים שלהם ומשלמים עבור כרטיסים למופעים בפארק שעשועי מים אחראיים לעוול הזה בעקיפין. אילו לא ביקרו במקום ושילמו עבור כרטיס, העסק היה פושט רגל. אנשים באים עם ילדיהם כדי להשתעשע, אבל היכן מסתתר הכיף הגדול? לראות יצורים עושים תרגילים בכפייה, בניגוד למהותם? כדי שהילד יוכל להצביע עליו כאילו היה צעצוע בהזמנה? אין שום דבר ראוי או הומני במקומות האלה. ילדים שמשתעשעים כך לא יגדלו כאוהבי בעלי חיים אלא כמחפשי סיפוקים מידיים ומאמינים כי יצורים אחרים באו אל העולם כדי לבדר אותנו, בני האדם. רוצה להראות אורקות לילד? תנו לו לצפות בסרטי טבע כשהם קופצים בים, תראו להם צילומים יפים כשהם נעים בלהקות. תחיו בידיעה שאי שם, בים הגדול, שוחים אורקות חופשיים. בדיוק כפי שזה נועד להיות.
“בלאקפיש” עורר באזז עצום, אמנים רבים ביטלו את ההופעות שלהם שם וכיום קיימת הפרדה בין המאמנים לאורקות בזמן ההופעה ועדיין, אשמח לראות את סיוורלד, שטען ש”ישנם אי דיוקים והטעייה בסרט”, נסגר כליל. יותר מזה, הייתי מטביעה את האחראים אחד אחד בים.
הנה כמה דברים שאולי לא ידעתם על פארקי חיות מים, על פי “בלאקפיש”:
1. אורקות שמוחזקים בשבי חיים בממוצע פחות מתשע שנים. סיוולרד ניסתה להטעות את הציבור ולספר ש”ככה זה נהוג” גם בטבע אבל אין זה כך. במעמקים הזכרים חיים בממוצע כ-30 שנים ו-50 שנים לנקבות. הם חיים פחות זמן בתנאי שבי כי ככל הנראה הם מתים מתסכול, זעם, הרעת תנאים וייאוש. זה עצוב לחשוב שיצור כל כך מהמם ביופיו מאבד שנים רבות מחייו בגלל בני אדם.
2. סנפיר נפול של אורקה זכר מעיד על מצוקה. גם כאן, בסיוורלד ניסו הסביר שזה בסדר כשטיליקום הקטלן שחה סחור סחור עם סנפיר מקופל אבל זו עדות עצובה לתנאי השבי בהם הוא חי. מדובר ביצור נפול, מדוכא שהוא פצצה מתקתקת. בטבע יש אחוז זעיר מאוד של אורקות עם סנפיר מקופל. מכאן שסיוורלד הפיצו שקרים.
3. תנאי השבי של האורקות אינם ראויים למחיה. הם סגורים במה שנראה עבורן כאמבטיות קטנות בהרבה ביחס לאוקינוס הפתוח ואין שום דבר שסיוולרד יכול לטעון שיצדיק זאת. רשת פארקי המים ניסתה להצביע על אי אמינות בסרט אבל העובדות מדברות בעד עצמן. מקומו של אורקה במים. שם ביתו, שם יעודו. לשחות קילומטרים כאוות נפשו.
4. השיקול היחיד שמעניין תאגיד כגון סיוורלד הוא כסף. סיוולרד החזיקו את טיליקום, למרות שידעו שהוא אגרסיבי ואף מסוכן כי אינו צפוי כי הוא היה “לוויתן זהב”, כזה שסיפק זרעים רבים. מאמני סיוורלד עזרו לו לאונן בעודו מאומן לשכב על הגב, כדי לאסוף את הזרעים שלו. מאחר והוא שווה מיליונים הם לא נפטרו ממנו. מה שעלה בחיי אדם. הנקבות נאלצות לספק צאצאים בגיל צעיר יותר ממה שהיה קורה בטבע.
5. כשמאמן מת עקב מפגש קטלני עם קטלן בסיוורלד, האחראיים האשימו את המאמן ברשלנות או טענו שמדובר ב”תאונה”. זו הטעיית ציבור. באחד המקרים אחת המאמנות שנגררה לקרקעית אכן לא ניהלה את המופע בצורה נכונה. האורקה שהיה אמור לעשות סיבוב ולנפנף שלום עם הסנפיר לא שמע את המשרוקית, שזה הסימן להפסיק והרגיש שבסוף לא תוגמל כהרגלו. לפני כן הוא קיבל מעט דגים ולפי רעש הקרח של תחתית הדלי כבר הבין שאין יותר פרס אבל המאמנת דרשה עוד ועוד. ויחד עם זאת, מעולם לא הייתה למאמנים שליטה מוחלטת על האורקות. אולי הרגישו שיש ביניהם חיבור רגשי אבל לא הצליחו לאלף את הפרא עד הסוף. בסרט עולה שבסיוורלד הסתירו את כל המידע על טיליקום למשל. כמו כן, נרשמו כמאה דיווחים על תקיפות ופציעות מצד האורקות.
6. לא ידוע על אורקות שתקפו בני אדם בים. כלומר, לא מדובר ביצור תוקפני מיסודו. ההפך הוא הנכון, אורקות הם חברותיים מאוד ולא טורפים בני אדם בקפריזה. בניגוד לתדמית האכזרית שיצאה להם, יונקים אלה אצילים כמו דולפינים. אלו הם בני אדם שגרמו להם להפוך לאגרסיביים, עצבניים ולא צפויים בתנאי שבי.
7. גם מצבם של הדולפינים בפארקים הוא רע. מחקר הוכיח שקרבת בני אדם לדולפינים יוצר אצלם סטרס, מונע מהם לנוח ולהירגע ולהאכיל את גוריהם. ולמרות הממצאים הללו בסיוורלד ממשיכים לתת לאורחים להתקרב, לשחק, ללטף ולהציק להם.
8. אורקות שלא נחטפו נרצחו. התברר שאדם אחד שעבד בסיוורלד והיה ממונה על הבאת אורקות לפארק המים, ביתר כמה אורקות. באחת הפעמים הוא שכר צוללנים שיבתרו את בטנם, ימלא אותן באבנים ויטביע אותם בים כדי שמותם לא יתגלה.
9. סיוורלד לא מקפידה לשמור על יצורי המים שלה. למרות פניות ובקשות בענייני בטיחות אריה ים אחד נהרג בגלל מחדל בשמירה עליהם.
10. השתיקה והתגובות הלא משכנעות של סיוורלד רק מחזקות את תחושת העוול כאן. הם בחרו לא לשתף פעולה עם הסרט “בלאקפיש”, למרות שהבמאית הציעה לשלב אותם בסרט, והסתפקו בתגובה המהללת את האכפתיות שלהם לכאורה. מילא היו מביעים חרטה אבל הם הגיבו שהסרט “מטעה ולא מדוייק”. הם מעדיפים לשמור על זכות השתיקה, כנראה לאור התסבוכות שההסברים שיצאו מפיהם בעבר הסבו להם. הם היו צריכים לסגור את עצמם ולפרוש אבל הם מעדיפים להמשיך בשלהם.
יש כבר לא מעט השלכות להדים שעורר “בלאקפיש”. אחד מבעלי המניות ב”סיוורלד” מכר את חלקו בחברה ויצא ממנה, בית ספר יסודי הכריז על ביטול טיולים של תלמידיו למקום, עצומות קוראות לאמנים לבטל את הופעותיהם בפארק, ויש כאלה שכבר נענו ללחצים וביטלו. למרות זאת, הפארקים האלה עדיין פתוחים גם היום.
“בלאקפיש” ניתן לצפייה ב-yes vod ואפשר לקנות את הדי וי די של הסרט באמזון.
תמונה: Shutterstock
