הנערה הזו נראית לכם שמחה? הביטו שוב ושוב אבל לא תצליחו לראות באמת

איך דיכאון מצטלם? פשוט מאוד: עיניים מושפלות מטה, פרצוף מצוברח, כתפיים שמוטות ובגדול, ייאוש. אז זהו, שלא. ככה נראים צילומי דיכאון מבוימים. צילומי דיכאון אמיתיים נראים אחרת לגמרי, ממש ההפך.

בלתי אפשרי כמעט לזהות את הדיפרסיה החמקמקה. החיוך הקורן, השמש המלטפת, העור הבוהק, העיניים הנוצצות. אנשים הסובלים מדיכאון, חרדה, עצב ובעיות נפשיות מעולם לא היו נראים שמחים יותר מאשר בתמונות לפניכם אשר מציגים בני אדם ששקעו במרה השחורה כשצולמו כך. אכן, מתעתועי החיים.

קמפיין חדש “Time to change” רוצה לשים סוף לצילומי האילוסטרציה של דיכאון ולתת במה לאנשים שבאמת יודעים דבר או שניים על איך הדיכאון שלהם נראה ובעיקר, מצטלם. הוא מזכיר פוסט חזק שעשינו בעבר וטלטל הרבה אנשים ברשת, על דיכאון לאחר לידה וכיצד הוא נראה. בכל הנוגע לדיכאון, תהיו בטוחים, הוא לא נראה בהכרח ככה:

גם לא כך:

כך זה נראה:

אנה קופסקי

“אני זוכרת כמה קשה היה לי לקום מהמיטה כל בוקר. בסתיו 2013 למדתי בבריטניה. נאבקתי בדיכאון שנתיים. הצילום הזה התרחש כשאמי באה לבקר אותי. ברור ששמחתי שהגיעה לבקר אבל התמודדתי עם מאבקים פנימיים קשים. חתכתי את עצמי והייתי כל כך נבוכה. הרגשתי ששום דבר שעשיתי עבורי לא שיפר את מצבי. הצטלמנו הרבה וכל פעם שאני רואה את התמונה הזו אני נזכרת עם מה עברתי וכמה קשה היה לי לקום בבקרים, אפילו כדי לחקור את המדינה עם חברתי הטובה ביותר”.

רהן אנסרי

“חיי נכנסו לרוטינה של לחתוך או לשרוף את עצמי. השנתיים הראשונות שלי באוניברסיטה היו לי קשות, עבור הסביבה ועבורי. הרגשתי גרוע, לא אכלתי וחתכתי את עצמי. סיפרתי להוריי על הדיכאון אבל לא לאחרים ולא על חומרת המצב. אחרי שהזקתי לעצמי הרגשתי טוב לכמה ימים עד שהייתי זקוק לעוד “מנה” ושוב חזרתי על מעשיי. טיפול תרופתי מנע ממני לחוש  את האדג’ של מעשיי אבל מעולם לא העלים את זה. אלה שהיו הכי קרובים אלי התקשו לעזור לי ‘לצוף מעל המים’. לאחרים נראיתי כמו בחור רגיל שהסתתר מתחת לשולחן בשביל צחוק אקראי”.

ג’ס קוואמין

“משפחתי נהדרת אבל לא היה לה מושג אם מה עברתי. הצילום הזה לקוח מ-2012, אחרי שהתמודדתי עם בריונות, דיכאון, חרדה וניסיון התאבדות. אמי חשבה שזה יהיה רעיון נחמד לבקר משפחה בניו יורק. למרות שנהניתי מלטייל שם עדיין סבלתי מביטחון עצמי נמוך מאוד. משפחתי לא ידעה מה עבר עלי ולא רציתי להעיק עליהם עם הבעיות שלי. נהניתי שם אבל כשאני רואה את הצילום איני יכולה שלא לחוש חרטה על איך ההנאה מהביקור כמעט התפוגג בגלל המחלה שלי”.

ניקי מטוקס

“חייכתי מדי יום חיוך מזויף וניסיתי להסתיר את הכאב שלי. התחלתי לסבול מדיכאון כבר בגיל 14. זו הייתה תקופה חשוכה עבורי. היה נראה שהרגשות היחידים שיכולתי לשאת היו דיכאון, חרדה, ייאוש ועצבות. למרות הכל, גררתי את עצמי מדי יום לבית הספר ונראיתי רגיל, בריאה ואפילו מאושרת בעיני הרוב. כשיצאתי עם חברים לבשתי חולצות עם שרוולים ארוכים כדי להסתיר את הצלקות. כשאנשים שאלו למה עניתי בחיוך כי קר לי ואנשים האמינו לי. באותה תקופה ראיתי רק חושך אבל חיוך יכול להסתיר הכל”.

לאורה סילבר

“הרגשתי לגמרי לכודה בבועת הייסורים שלי. עברתי תקופה קשה ב-2008, הרגשתי אבודה וחסרת אונים. אני זוכרת שנאבקתי ערב לפני למצוא משהו ללבוש ליציאה עם חברים שלא גרם לי להרגיש מכוערת. ועדיין הרגשתי לא נוח בתוך החולצה הכסופה הזו. שנאתי את המחשבה שאפספס ערב מוצלח או שחבריי ישנאו אותי אם לא אבוא. באותו ערב הרגשתי בחילה שמשכה אותי מטה. אי אפשר לראות מהתמונה אבל הרגשתי לגמרי לכודה בבועת הייסורים שלי וספרתי את השעות עד שאןכל ללכת הביתה ולהיות לבד”.

אמבר קוטר פאולין

“חזרתי ואמרתי שהלוואי והבן היקר שלי היה האחיין שלי. כשהצילום הזה נלכד עברתי דיכאון לאחר לידה וחרדה ועברתי גיהנום. היום הבן שלי הוא הכי יקר וקרוב אלי אבל בזמנו הרגשתי אחרת”.

דרך Buzzfeed צילום אילוסטרציה לדיכאון: Shutterstock