אם אתם מתכננים ביקור בקהיר, מצרים, נטיית הלב הראשונה שלכם תהיה להימנע מלהיכנס לשכונת “עיר הזבל” (“זבלה מדינה”). לא בגלל החשש ממעשי פשע אלא פשוט בגלל הריח. כן, כשאומרים “החיים שלי בזבל” זה כלום לעומת מה שתושבי המקום הזה נאלצים להתמודד איתו מדי יום.
מדובר בשכונה הקבורה בזבל שלא מתפנה לעולם. שקיות נערמות על גבי שקיות ואיך נאמר, תושבי המקום המלוכלך הזה לא ממש מדיפים ניחוח שושנים. הייתם מצפים שהאזרחים יתקוממו, יעברו בית, ימרדו, משהו אבל למעשה השכונה מגלה תושייה ראויה להערכה ומעוררת השראה.
מדובר בשטח שהפך למזבלה לא רשמית המאכלסת שקיות אשפה מדי יום. אבל המצב הבלתי נסבל דחק את תושבי המקום להיות יצירתיים ולמעשה, להיות חתומים על עסק מיחזור רווחי ומרתק במיוחד בארצם. הדיירים מכונים כבר כמה זמן כ- “Trash People” אם בשפתם “Zabaleen”.
לאנשים כאן יש תפקיד משמעותי, הם אחראים לאיסוף, סידור, מכירה ומיחזור של הפסולת בשקיות האשפה של קהיר. רבים מהם אפילו מביאים זבל לתוך השכונה. ברור שמדובר בעבודה מסריחה אבל האנשים לא מרימים ידיים והם הופכים לכלוך לרווחים. מדובר ביכולת מופלאה לזהות הזדמנות ולהפיק את המוץ מן התבן.
הילדים לומדים מגיל קטן לזהות חלקי פלסטיק, ברזל, כותנה ופלדה, חומרים מהם ניתן להרוויח יפה לאחר מיחזור. 60 אלף תושבי המקום הפכו ליזמים יצירתיים, כאלה היודעים לנצל הזדמנות ולא נראה שהם מקטרים או בוכים על גורלם. בארבעים השנה האחרונות למדו התושבים לשפר את הטכניקות שלהם. למרות כמה פיתוחים טכנולוגיים הם עדיין נאלצים לגעת בידיים בכל הזבל הזה. כל גבר, אשה וילד תורמים לכלכלת המקום. לאור העבודה הזו רבים מהם חולים בצהבת.
למרות הכל, אנשי הזבל מצטיינים בתהליכי מיון של חפצים וביכולתם לפרנס את עצמם.
כמו שאומרים: “זו עבודה מלוכלכת אבל מישהו צריך לעשות אותה”.
דרך Viralnova
