מרצה שלי פעם שאל אותי מתוך איזו יהירות שנונה, “מה זה להיות ישראלי? מה זה אומר? תגדיר את התרבות הישראלית”. הכוונה שלו הייתה להפיל אותי ואת שאר הסטודנטים בפח פילוסופי ולהוכיח לנו שהתרבות הישראלית היא מזויפת. במידה מסוימת הוא צודק. אבל לפני שתקראו לי שונא ישראל אנחנו צריכים להבין משהו, אין תרבות אחת שקמה יש מאין, אין כזו שהמציאה את הגלגל (טוב אם נוציא את התרבויות הראשונות שצעדו על כדוה”א, תלוי ממתי אתם סופרים). אבל היהירות שלו קמה על ניסיון התרבויות הקיימות בימינו. התרבות המרוקאית, הצרפתית, הערבית, האנגלית, הסינית וכו’. היום אנחנו יכולים להגדיר מהו סיני, אנגלי, אמריקאי, יש לנו מוזיקה צרפתית, סקוטית, פולק אנגלי, אוכל סיני, קוראסון צרפתי ועוד ועוד. אבל מה איתנו? איפה אנחנו מתחברים בהגדרה שלנו כעם ישראל. האם אנחנו יכולים להגדיר את הישראלי?
התשובה האמיתי היא לא. צה”ל, מילואים ואווירת החבר’ה הם לא מאפייני תרבות ברורים משום שכך אנחנו לא מגדירים תרבויות אחרות. אנחנו גם לא מגדירים תרבויות אחרות לפי הדת שלהם כמו שהאנגלי והצרפתי הם אנשים שונים, אך הדת היא אותה דת. ואם אנחנו מעוניינים להגדיר את הישראלי כיהודי, אזי הוא לא ישראלי ושמה של המדינה שלנו צריך להיקרא יהודה. יש לנו תרבות יהודית עשירה ומיוחדת, אך האם היא ישראלית?
כשהקימו את ישראל היה הלך רוח ברור, המדינה קמה על חזון חילוני, ישראלי. מייסדי המדינה חלמו להקים תרבות חדשה(!) לא יהודית, לא מזרחית וגם לא אשכנזית. לכן הייתה הדרישה לעברת את שמות העולים החדשים, מעתה לא נהיה איצקוביץ, גולדנברג, סימסולו אלא נהפוך לבן-יצחק, טופז ושגיא. נמשיך להאמין בדת שלנו שהובילה את דרכינו 2000 שנה אך הגיע זמנה להשתנות, ולעבור לשלב הבא בהתפתחותה. הייתה פה כוונה טהורה של כור היתוך שיהפוך את כולנו לעם אחד, חדש, גאה וחזק.
אם אתם חושבים שבעברינו תמיד היינו יהודים אז טעות בידכם, העבריים הקדמונים שהיו לאבותינו התנהלו ברוח שישנם אלים אחרים אך זה שאנו בחרנו, הוא האל היחיד שלנו. “מי כמוך באלים אדוני” עדיין מתנוסס בגאון על כל קבוצת מכבי שאתם מכירים. כשאתם מתגאים באיזו תרבות מרוקאית עשירה וחוגגים את המימונה, עליכם לזכור שהמקור שלה אינו בהכרח מהדת היהודית אלא מהתרבות המרוקאית הפגאנית אשר קשורה לאל המזל מימון. וכשאנחנו מתגאים בתרבות אשכנזית, אנו צריכים לזכור שכל הבסיס שלה נבע מהתרבות הרומאית.
התרבות האמריקאית שאובה כמעט כולה מהתרבות הרומאית והאנגלית גם היא שכן, סמל הנשר הנשיאותי מגיע במקורותיו מהנשר הקיסרי רומאי ואילו בריטניה עצמה ערבבה את תרבותה גם מהרומאים וגם מהשבטים הברבריים שחיו באי לפני שהרומאים פלשו אליו.
קיום לא קיימת תרבות שהבסיס שלה לא הגיע מתרבות אחרת שקדמה לה וזו החדשה, השאילה ממנה כמה דברים, אך שינתה אותם שיתאימו לסיפורה הלאומי. וכך גם אנחנו:
סיפור מצדה שונה מאקט של התאבדות קיצוני לגבורה וחוסר רצון להיכנע לרודנות(וכך גם ל”ג בעומר), השמות שונו כדי להשכיח את התרבותיות הקודמות. כשאנשים מתלוננים שפשעו בהם משום שהיו מזרחים צריכים לדעת שכשניצולי השואה הגיעו ארצה, הם סבלו מהשפלות על שהיו חלשים ולא נלחמו כמו הצבר הישראלי, היה אסור לדבר ביידיש בגני הילדים וסגרו כל תיאטרון בדברו בו יידיש. אך מה עשו במקום? את ההומור היידישאי שינו להומור בעברית, השמות שונו אך לא בכדי למחוק את התרבות הקודמת, אלא כדי לומר שזמנה עבר וכעת אנחנו יוצרים תרבות חדש. שפה, מוזיקה, שירה, מאכלים (פתיתים זו המצאה ישראלית), ריקודים, שדה תעופה, מכונית. הכל עשו כדי לומר “הנה העם הישראלי החדש! עם שעתה מתאחד כדי ליצור תרבות חדשה”. לא עשו זאת מתוך רוע גזעני, אלא מתוך כוונה טהורה לשינוי אמיתי והקמתו של עם חדש.
אבל היום, מאותו עם ציוני נשארנו עם צה”ל. צה”ל, שמהווה כור ההיתוך האחרון. הארגון האחרון שמנסה לאחד את התרבות הישראלית. הבעיה היא שצה”ל הוא צבא לוחם ולא ארגון שיוצר תרבות. צה”ל לא יוצר מוזיקה, סרטים, ריקודים, מאכלים וקירבה. צה”ל הפך אותנו עם השנים ללוחמים, אך האלימות שקיימת בנו בצבא לא נעלמת לאחר השחרור. היא ממשיכה כשאנחנו מתרגלים לעובדה שנאלץ להילחם כל ימינו. כי רק בזה אנחנו בטוחים שאנחנו טובים יותר. בצה”ל אנחנו לומדים על הסירוב הפלסטיני לשלום אך שוכחים שגולדה סירבה לשלום עם מצריים חודשים לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, שרבין ושמיר סירבו לשלום עם ירדן ב-88 ושהירדנים היו מספחים כ-50 אחוז מיהודה ושומרון (דמיינו באיזה עולם יכולנו לחיות) ושגם היום מתנוססת בעולם יוזמת השלום הערבית כשישראל לא מביאה אף יוזמה משלה. התרבות הלוחמנית והמלחמה הארורה הזו הפכה אותנו לעם מפולג וקשה עורף, כזה שנלחם בעצמו, מתפורר מבפנים ומצדיקה את 10 המרגלים שאמרו ליהושע שזו “ארץ אוכלת יושביה”. השירים שאנו אוהבים לשמוע ביום העצמאות נכתבו רובם לפני מלחמת ששת הימים ו”הוי ארצי מולדתי” המופלא בינם. מהרצון להקים עם חדש, הפונה לשלום הפכנו היום לעם שרב על אפליה מגדרית כשהוא לא עצמו לא מוכן להבין שכל מגדר חדש עובר בתורו את האפליה בכל תרבות שאליה יגיע. הקדימו אותי חבורת לול במערכון “העולים החדשי”, אך אני אכתוב זאת בקצרה: אשכנזים, מזרחים, ערבים, רוסים, אתיופים, תאילנדים ועכשיו אריתראים. כל אחד בתורם היה המגדר החלש שסבל האפליה וכך גם תמצאו את אותה אפליה בכל העולם לאורך ההיסטוריה.
אז מהו הפיתרון? יש לנו 2 אפשרויות, האחת שנמשיך להתנהל כמו שאנחנו מתנהלים שבו מזרחים נלחמים באשכנזים, חילונים בחרדים, ימנים בשמאלנים, יהודים בזרים עד שנחזור להיות 12 שבטים אך לא עם. ספרטנים לטוב ולרע. או שנחזור ונקים מחדש את הציונות שנעצרה בשנות ה-80. שנשנה את שמותינו, שנקדם את היהדות לשלב הבא שלה ונגדע את הנוסחים האשכנזים והמזרחים למיניהם (ומי יודע וגם נתפלל יחדיו, נשים וגברים), שניצור מוזיקה בעברית ולא חיקויים מארצות זרות. שנחזור לציונות הישראלית. זו שהקימה עם חדש, שלקחה את עברה, שאבה ממנו כוח, אך הניחה אותו בצד למשמרת ויצרה ממנו עם חדש ומאוחד.
אורון (בן-יצחק) איצקוביץ’
