כן, יודע, בחרתי כותרת פרובוקטיבית משהו, אבל זה מה שרץ לי בראש מאז אתמול עם כל הגילויים על אונס הילדה.
כולה ביליתי עם האחיין שלי בגן השעשועים אתמול אחה”צ. קבענו שם עם חבר שלו שהגיע עם האח ה”גדול” שלו.
האחיין שלי וחבר שלו שיחקו איתי כדורגל, אבל מזווית העין קלטתי את האח והחברים שלו מטרידים ילדה. הבנתי שהיא מהכיתה שלהם.
הכל היה נראה תמים וילדותי בהתחלה: קצת הציקו מילולית, קצת דחפו, יודע שזה נראה רע על הכתב, אבל אלו היו דחיפות חבריות כאלה של בנים שלא יודעים איך להתקרב לבת וניכר היה שהיא מחבבת מאד אחד מהם.
הם הפצירו בה לעשות כל מיני שטויות והיא עשתה: הלכה לזרוק עלים על ילד אחר, לקחה לאחד הקטנים שם כדור. והם התסיסו והדליקו אחד את השני. מנסים להתעלות ילד על משימתו של רעהו.
משהו בתסיסה הזאת שלהם, צרם לי. יודע שזה טבעי, אנחנו כאלה, חיים בחברה, מושפעים, משפיעים. נגררים. עדר. אבל המשימות הפכו לאגרסיביות יותר ופוגעות יותר ומנצלות את חולשתה של הילדה ואת נכונותה לעשות כ”כ הרבה, כולל להשפיל עצמה, כדי לזכות בחיוך של הילדון שהיא מחבבת.
ניגשתי להשבית את השמחה.
הם הפסיקו. ראיתי בזווית העין שהם בודקים אם אני עוקב אחרי מעשיהם.
לכאורה ארוע כ”כ שגרתי וזניח ואני תוהה האם אני עושה מזה ביג דיל או שעוד כמה שנים או עוד כמה רגעים או עוד כמה ילדים וגם זה עלול היה להגמר רע?
כמה שהקצנתי, ככה אני חושש. וזה עוד לפני שאני אבא…
