יחסי מין, לידת ילדים וקבלת מחזור הם שימושים רגילים ולגיטימיים לואגינה הנשית. סריגת סוודרים – טיפה פחות. קייסי ג’נקינס, צעירה אוסטרלית ופעילה פמיניסטית המגדירה את עצמה כ-“אוּמָנית מחאה”, העלתה מיצג חדש לאחרונה, העונה לשם “סורגת מן הרחם שלי”, או בשם הקליט יותר: “סריגה ואגינלית”.
כשמו כן הוא, במופע המיצג “סריגה ואגינלית” יושבת ג’נקינס על כסא בגלריה וסורגת מתוך הוואגינה. “במשך 28 ימים אני סורגת מתוך סליל צמר שהחדרתי אל תוך הנרתיק שלי”. מספרת האמנית האוסטרלית. “זה מאוד מגביל אותי, מכיוון שאני מחוברת, תרתי משמע, אל עבודת הסריגה הזאת. לעיתים זה לא הכי נעים ומדי פעם זה אף קצת מעורר מינית”.
אם לא די בקונספט הפרובוקטיבי כשלעצמו, הרי שאלמנט נוסף, לא הכי אסטתי שאפשר לדמיין, נכנס לתמונה, אחת לחודש. “זה לא היה מופע מיצג אמיתי אילו הייתי מפסיקה אותו בעת המחזור החודשי שלי”. מספרת ג’נקינס בגאווה. “פיסת הבד שיוצאת מתוכי צריכה לתעד את חיי האישה על כל שלביהם, באופן הטבעי והאמיתי ביותר”. היא מוסיפה. מישהו מעוניין בסוודר אדמוני?
למרות שמופע המיצג עשוי להפתיע ואף להיתפס כמטריד בעיני רבים, אין זאת כלל הפעם הראשונה בה משתמשות נשים במיניות שלהן ואיבריהן האינטימיים על מנת לקדת אמנות מיצג. ב-1964 למשל, העלתה יוקו אונו את מופע המיצג “Cut Piece” בו הזמינה את הקהל לחתוך את בגדיה מעל גופה במספריים. אמנית אחרת, קרולי שנימן, ערכה מופע בו הוציאה מגילות של נייר מתוך איבר מינה כבר בשנת 1975.
ג’נקינס, שמתארת את עבדותה ככזו המשתמשת בטכניקות מלאכה מסורתיות על מנת להעביר מסרים פוליטיים וחברתיים, בהחלט מצליחה להפנות אל הקהל את מה שנתפס בעיניו כטאבו ולהציג בפניו, בלית ברירה, לראווה, את מה שהוא יוצר, על כל רבדיו השונים. “לא הרבה השתנה מאז שנות ה-60 וה-70”. מסכמת ג’נקינס. “החברה עדיין חוששת מן הואגינה ורואה בה דבר שלילי. אני מקווה שמופע המיצג שלי יצליח לגרום לאנשים להרהר ביחס שלהם כלפיה”.
דרך gawker