אי שם בקצה האי קוואי בהוואי שוטטו על החוף בסוף שנות ה-60′ במשך שמונה שנים נפשות תועות ואבודות. הן חיפשו מזור בעקבות טראומת מלחמת וייטנאם, רצח ג’ון קנדי ומרטין לות’ר קינג, חיפוש אחר זהות, בריחה מהדור.
הצלם ג’ון ורהיים מתעקש ש”זו לא הייתה קומונה ולא היו חוקים במקום” ופשוט צעירים מרחבי המדינה ברחו ל”טיילור קאמפ” והתנסו בחיים אחרים. שם, בתוך בתי עץ מבמבוק, הם גלשו על הגלים, עישנו גראס, גידלו ילדים, עסקו בחקלאות והתנתקו מכל הבעיות שהותירו מאחור. זה היה המפלט המושלם.
הצילומים מתוך הספר Taylor Camp
הצלם נחת באי בגיל 23, עם גלשן, בונג ותיק יחד עם חבר. הם הוזמנו לשרוץ על אדמתו של הווארד טיילור, אשר עליו הוקם המחנה האסקפיסטי הזה. כאשר 13 היפים נעצרו עקב הפרת חוקי הוואי טיילור שיחרר אותם בערבות והרשה להם לשהות סמוך לחוף שלו, שם הקימו את המחנה הנודיסטי שלהם. ב-1969 כבר כינו את המקום “טיילור קאמפ”. עד מהרה כבר איכלסו את המקום כמאה בני אדם, צעירים עם ילדיהם מילאו את החוף וטיילור היה קופץ מדי פעם ומצטלם איתם.
בהתחלה נוכחותו של ורהיים עורר חשד בקרב החבר’ה אבל כאשר הוא צילם וחזר עם התמונות הם למדו לבטוח בו והחלו להצטלם בשלל פוזות עבורו. הוא הפך לבן בית. אלה היו “משימות חלומיות” כאשר הם שילמו לו במסיבות, גראס, בגדים וארוחות.
המקום הזה ענה על החלומות של צעירים אשר רצו להימלט מלחצי המדיה והעיר, מהציפיות והתלם. הם פשוט רצו לחיות בלי דאגות ומצאו עוד בדיוק כמוהם. החיים היו נעימים תחת השמש ומול הגלים. היכן שאין חובות, אין דיכאון ואין שום רצון לנטוש. תלמידי קולג’ לשעבר, מתנדבים שהתגייסו למלחמה, כולם מצאו במקום סולידריות שלא מצאו בעבר. הם מצאו אחים, אחיות וילדים. חלק עבדו במשרות קבועות ואחרים עם המקומיים שאמנם לא אהבו את כל ההיפי שיק אבל העריכו את העובדה שאלה היו מוכנים לעבוד קשה בשביל מעט.
ילדים נסעו לבתי ספר באוטובוס ואוכל היה להם בכל מקום לידם. אפילו היה להם רופא שטיפל בהם אם הייתה בעיה כלשהי והם הצליחו ככה להסתדר מיום ליום. כאשר הצלם ביקר אותם הוא היה מביא להם בננות ומלפפונים אבל בשלב מסוים הדברים הסתבכו והמקום החזיק מעמד עד שנת 1977 בלבד. המדינה החלה להתערב בענייניהם של תושבי המחנה והם גייסו עורך דין מטעמם כדי להיאבק על זכויותיהם. אמנם, הם הצליחו לדחות את הפינוי כמה פעמים אבל בסוף ההיפים עזבו והתפזרו למקומות אחרים באי.
המעט שנותרו מאחור אולצו לעזוב לבסוף מחוסר ברירה. המקום החלומי הזה נסגר וכולם היו חייבים להמשיך הלאה, למצוא מקום שיהיה להם כמו בית. השני חלפו ולאחר שהצלם הפך לחבר בדף של “טיילור קאמפ” בפייסבוק הוא יצר קשר עם כמה. הוא יצר, נוסף על אלבום הצילומים המופלא הזה גם סרט לזכרם של האנשים שחיו אחרת בגן עדן המסתורי שלהם. למרות שהוא מודה שהוא מתגעגע מאוד למקום, זה מעולם לא היה הבית שלו כדי להתאבל עליו.
אולי זה געגוע עז לדבר אחר, החופש, הקלילות, החיים הנוחים, הפשוטים, הרגעים בהם אנשים חיו ביחד בלי שום חלומות גדולים וקשים להשגה. כל זה נהרס בחברה המערבית לצד המחנה. נותרנו עם חברה הרודפת אחר דבר מה, כזו שנשאבה לקפיטליזם ולצריכה עד שהפסיקה לעצור רק כדי להביט לעבר הגלים. מכאן שלא קשה להבין למה הצלם מנסה ליצור קשר ולחזור לעבר. אבל לפחות הוא תיעד את הרגעים האלה ותמיד יוכל להציץ ולהיזכר בימים ההם.
מה הוא זוכר הכי הרבה? את קרני השמש המופלאות שחדרו פנימה דרך העצים והאירו אותם כל כך. למרות שהוא מאמין שאנחנו חיים בעידן טוב בסך הכל הוא נתקף נוסטלגיה כאשר הוא מביט לעבר הפרצופים המאושרים של אז. בכל זאת, אלה היו הימים הטובים.
דרך Feature Shoot
