כאשר יש ביניכם פערי ממון ורכוש, האם כדאי ונכון לשתף בהם את בן/בת זוגכם?
השאלה העולה במאמר הזה, נראית לכאורה, כמו שאלה רטורית. כלומר, ברור שמה שהיה של כל אחד מאתנו, מלפני החתונה, או מלפני תחילת הקשר הזוגי – יישאר שלו, גם במרוצת הקשר הזוגי ובפרידה.
ואכן, זה המצב הנורמטיבי, כלומר, זה מה שנקבע במפורש בחוק יחסי ממון בעניין. וזה גם מה שנקבע בפסיקה, לגבי זוגות ידועים בציבור ( שלגביהם לא חל החוק ), לאמור: בפרידה, כל אחד יוצא עם נכסי העבר שלו, שהיו לו מלפני תחילת הקשר הזוגי. בזה, בהפרדת רכוש מהעבר, עוסק גם מה שכתבתי בעניין כאן.
הקביעה הזו של החוקים והפסיקה, מבטאים למעשה את הלך הרוח החברתי בעניין הזה. לרבים נראה הוגן, שמי שעבד קשה וצבר רכוש, לעתים תוך כדי ויתור על “תענוגות החיים”, לא יסבול, או יצא נפסד, כתוצאה מהחיבור הזוגי. וכי על מה ולמה, צריך מי שמתחתן, להביא לחתונה או לזוגיות, גם את רכושו האישי?
לעתים, אותו רכוש אישי מהעבר, הנמצא ברשותו של אחד מבני הזוג, הוא ירושה או מתנה שהוא קיבל ממשפחתו. ולגבי רכוש כזה, יכולה להיות למשפחה שנתנה את אותו רכוש, עמדה משלה. כך למשל, משפחות דורשות, לעתים כתנאי, בטרם יעבירו לילדם מתנה ( או ירושה – בטרם יצוו אותה בצוואה ), כי מתנה או ירושה כזו, לא “תזלוג” או תועבר למי מבני הזוג שאיננו ילדם.
ואז, השאלה שבמאמר הזה, מתחדדת. זה כבר לא רק עניין של אותו בן זוג בעל הרכוש, המעוניין לשתף בו את בן/בת זוגו. גם המשפחה נותנת המתנה או הירושה בתמונה.
וגם אני, החתום על המאמר הזה, כתבתי ( ואף תמכתי ) בהפרדת רכוש מלאה ומוחלטת לגבי נכסים אישיים מהעבר.
ובכל זאת, ניתן לשקול לשתף את בן בת הזוג, בנכסי העבר שלכם. חלק מהנימוקים, מצויים במאמר שפרסמתי כאן: למה חשוב לעשות הסכם ממון .
בתמצית, זה הרעיון:
שיתוף בין בני זוג, מחזק את הזוגיות. הכל זה שאלה של מינון ותמהיל. כלומר, עד כמה לשתף, ואיך לעשות את זה.
בדרך כלל, השיתוף ייעשה ( אם בכלל ), באופן איטי, מתמשך ומדורג, ויהיה תלוי אריכות הימים של הקשר. ככל שהזוגיות מאריכת ימים יותר, כך יהיה השיתוף המצטבר, גדול ומכיל יותר.
לדוגמא:
אחד מכם הוא בעלים של דירת המגורים שלכם. אתם קובעים שיתוף, על פי הנוסחה הבאה:
בחמש השנים הראשונות של חיי הזוגיות, אין שיתוף כלשהו. לאחר מכן, מתחיל להיצבר לטובת מי שאיננו בעל הדירה, אחוז מסוים מהזכויות בדירה ( האחוז ייקבע על ידיכם ), עד למקסימום של 50% מהזכויות, כך שבפרידה, הוא יהיה זכאי לסכום כספי של האחוז שצבר, על פי שווי הדירה בשעת הפרידה.
נניח שקבעתם, שכל שנה, נצבר אחוז אחד. זה אומר, שבתום 30 שנות זוגיות ( אל תשכחו את 5 השנים הראשונות שבהן אין צבירה ), הדירה הופכת להיות חצי חצי. לא בגלל שבן זוגכם השקיע בדירתכם. הוא לא השקיע דבר. אלא בגלל, שחייתם ביחד 30 שנים. אתם זוג ותיק. אתם ביחד. זוהי תרומתה ומשקלה של הזוגיות, כמאזנת פערי ממון.
מה זה נותן? גם הרגשה טובה לבן זוגכם “העני”, וגם איזה שהו בטחון סוציאלי, כלכלי, לעצמו, באמצעות הקשר אתכם.
שיתוף אחר, בדוגמא שהובאה:
נניח שיש לכם משכנתא שרובצת על הדירה של אחד מכם. אפשר להחליט, שאותה יתרת משכנתא, הופכת להיות חוב משותף ושווה לשניכם ביחד, וכנגד זה, ייקבע שלבן זוגכם שאיננו בעל הדירה, יהיה אחוז מסוים בדירה הזו, כנגד חוב מחצית המשכנתא, שלקח על עצמו.
גישה של שיתוף מסוים, חלקי, ולעתים אפילו סמלי, תומכת בקשר, ותקרב את בן/בת זוגכם, בבואם להחליט אם יסכימו לחתום אתכם על הסכם ממון, או שימנעו. השיתוף כאמור, הוא לעתים אינטרס שלכם, של מי מבניכם שהוא בעל היותר רכוש וממון.
