עדכון: הידיעה פורסמה יממה לפני שנקבע מותו של אמיר פרישר גוטמן ז”ל. יהי זכרו ברוך.
הזמר אמיר פרישר גוטמן טבע בשעות אחר הצהריים סמוך לחוף נווה ים בעתלית. הוא מאושפז במצב קשה מאוד. גוטמן, בן 41, נכנס לים בחוף לא מוכרז עם אחייניתו בת ה-5 וחברת משפחה. השלושה נסחפו, וקבוצת גולשים הספיקה להציל את שתי הבנות. צוות של מד”א ביצע בגוטמן פעולות החייאה במקום והוא פונה לבית החולים רמב”ם. עד כאן העובדות.
לידיעות הרשמיות קדם שיתופים של משתמשים ברשתות החברתיות שקבעו את מותו של גוטמן בטרם עת. איך זה קרה? כמו תמיד במקרים כאלה, שילוב של שמץ של אמת ודמיון פרוע של אנשים. די בגרעין קטן של מפיצי שמועות, אם בזדון או רצון כמעט נואש להרגיש חשובים לרגע כי לגרום לשמועה כזו להתפשט.
השַׁתֶּפֶת או שיתוף יתר (overshare) היא המנוע של הפייק ניוז וחלק מבעיה גדולה יותר מגופי חדשות אמיתיים או פיקטיביים שמפיצים מידע מזויף. לב העניין הוא באדישות של אנשים רבים לשאלת האמת או שקר. אם הדיווח נוגע בהם, מצחיק, מפחיד או מכעיס אותם הם ישתפו אותו בכל מקרה. במילים אחרות, אם זה מצית רגש אנושי סביר להניח שמישהו כבר ישתף את זה.
לכאורה, הדיון הזה מעניין בעיקר עיתונאים. למעשה, הוא אמור לעניין כל מי שצורך או משתף מידע ברשת. האם אותם אנשים שהפיצו, שיתפו עשו לייק או הגיבו לשמועות על אמיר פיי גוטמן עצרו לרגע וחשבו על מה שהם מעוללים לקרובי משפחה של גוטמן שנחשפים לשמועות, האם הם באמת רוצים להצטייר לעיני החברים שלהם, הילדים שלהם, המעסיקים שלהם וכל מי שמכיר אותם כאנשים כל כך לא רציניים?
ברשתות החברתיות כל מה שאנחנו עושים מתועד ועלול לצאת מכלל שליטה. גם אם נמחק פוסטים מפדחים מרגע שהפצנו אותם אין לנו דרך לשלוט בקצב ובהיקף ההתפשטות שלהם והם למעשה יוצאים משליטתנו. התעלמות מהעובדה הזו מסירה מעל עצמכם אחריות ששל אנשים בוגרים. טיעון ה”לא ידעתי” או “לא חשבתי” לא יעמוד לזכותכם בדיעבד. אז תחשבו ותדעו.
העובדה שחופש הפרסום והשיתוף נתונה היום לכל אדם עם חיבור לרשת היא ברכה גדולה שאחריות בצדה. אחריות לא לטנף את הרשת ב”זבל דיגיטלי”, מידע שאף אחד לא צריך וגורם נזק בעצם פרסומו. סכנות השַׁתֶּפֶת לא מסתכמות במצגות פאורפוינט שמופצות בהודעות שרשרת אלא בהשלכות חמורות בהרבה: הפרת פרטיות של אחרים, לשון הרע וגרימת צער לאנשים שמעולם לא פגשתם. כולם חטאים בלתי נסלחים, נמנעים ומיותרים.
ברשתות החברתיות אנחנו שולטים במסר ובמדיום אבל קל להתבלבל ולחשוב לפעמים שזה בכלל הפוך. אפליקציות חברתיות מותקנות בסמרטפונים שלנו ומזכירות לנו בכל הזדמנות לשתף. בהתחלה אנחנו מהססים ומשתתפים סטטוסים מנומסים, ממשיכים בתמונות של הילדים המקסימים שלנו ללא סינון ולפני שאנחנו מספיקים לצעוק מרק צוקרברג אנו מוצאים את עצמנו משתפים רכילות לא בדוקה על אנשים זרים.
המציצנות היא תוצר לוואי של אובדן הפרטיות, תהליך שכבר נמצא בעיצומו. זה מדרון חלקלק שאנשים רבים ששים להחליק בו ולו רק כדי להרגיש שבעצם השיתוף הם זכו ב-15 דקות התהילה שלהם. התשוקה שלנו להרגיש שייכים וחשובים היא מובנת. יש מחקרים שאף מעידים על תחושות של עוררות פיזית או רגשית בזכות השתפת. מומחים תולים בשתפת גורמים כמו חוסר ביטחון, הצורך להשלים לעצמנו על חוסר סיפוק אישי או מקצועי בחיים, אבל למה על חשבונם של אחרים?
בבסיס מדובר באנוכיות גדולה, ניסיון כמעט נואש לגרום לעצמנו להיראות טובות, להיות אלה שמספקים את המידע ראשונים לאחרים אלא שלרוב מדובר ב-TMI, יותר מדי אינפורמציה. המלחמה בשתפת מתחילה בתובנה שאתם לא חייבים להאכיל את המפלצת. שום דבר לא יקרה אם לא נשתף. העולם לא מחכה לזה. תקדישו מחשבה לעניין. שימו את עצמכם במקום נשוא השיתוף שלכם. חשבו על ההורים, הילדים, המעסיקים וכל אדם אחר יקר לכם. האם הייתם רוצים שהם יראו שמשתפים מידע דומה אודותיכם? נשמו עמוק, ספרו לאט עד 10 ורק אם אתם באמת בטוחים שהעולם חייב לדעת והמידע שבידיכם אמין במאה אחוז שקלו אם לשתף.
פרישר גוטמן, המוכר בשם כאמיר פיי גוטמן, תבע לאחרונה את בית החולים איכילוב לאחר שאובחן כסובל ממחלת סרטן הלימפומה. עם זאת, רגע לפני שעבר השתלת מח עצם ולאחר סדרת בדיקות נוספות אובחן מחדש והתברר שהוא חולה במחלה דלקתית ולא בסרטן, זאת למרות שקיבל כבר טיפול כימותרפי נוגד סרטן. את מהלך הטיפולים וההחלמה תיעדה במצלמתה ציפי ביידר בסרט “ההמתנה לחיים”.
שתה לביטוחי את הכסף