הפחד מהמוות הוא חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית. אנו נחרדים מהמחשבה של כאב וסבל שכרוכים בגסיסה ופוחדים שנסיים את החיים לבד. על אף שהמחשבה על המוות עלולה לעורר מצוקה, מחקר חדש מעיד כי החוויות הרגשיות האמיתיות של הגוססים הן הרבה יותר חיוביות ופחות שליליות מכפי שאנשים חושבים. הממצאים פורסמו בכתב העת Psychological Science.
“כאשר אנו מתארים את רגשותינו ביחס למוות הקרב, רובנו נוטים לחשוב במונחים של אימה ויגון”, מסביר חוקר הפסיכולוגיה קורט גריי מאוניברסיטת צפון קרולינה, “אך מתברר כי אנשים שנוטים למות הם פחות עצובים וחרדים ויותר שמחים מכפי שניתן לחשוב”.
ראו גם: בינה מלאכותית חוזה התאבדויות בשיעור הצלחה מרשים
המחקר, שבחן פוסטים שכתבו חולים סופניים ואסירים שנידונו למוות, מעיד כי אנו מתמקדים באופן לא פרופורציונלי ברגשות השליליים הכרוכים במוות, מבלי לשקול את ההקשר הרחב יותר של הדברים.
גריי מסביר כי אנשים הם יצורים סתגלנים להפליא – הן פיזית והן רגשית. “אנו ממשיכים בחיינו בין אם אנו עומדים למות או לא. בדימיון שלנו, מוות הוא תהליך שכרוך בבדידות וחוסר משמעות, אך הפוסטים האחרונים של חולים סופניים ושל אסירים שנידונו למוות מלאים באהבה, חיבור חברתי ומשמעות.
הרגשות החיוביים ותחושת ההשלמה שנלווים לדרך האחרונה באו לידי ביטוי בטור המפורסם של איימי קראוס רוזנטל, “אולי תרצי להתחתן עם בעלי?“, שפורסם כחודש לפני מותה ב”ניו יורק טיימס”.
רוזנטל, סופרת שכתבה 28 ספרי ילדים, מתה בחודש מרץ השנה מסרטן שחלות כשהיא בת 51. היא כתבה במאמר בפתיחות ובכנות על בקשתה האחרונה – למצוא בת זוג חדשה לבעלה זה 26 שנה, ג’ייסון, לפני מותה. “אני רוצה עוד זמן עם ג’ייסון. אני רוצה עוד זמן עם הילדים שלי. אבל זה לא יקרה”, כתבה, “נותרו לי כנראה רק עוד כמה ימים להיות אדם על הכוכב הזה. אז למה אני עושה את זה? אני מסיימת לכתוב בחג האהבה, והמתנה המקורית ביותר, הכי לא־בסגנון־אגרטל שאני יכולה לקוות לה, היא שהאשה הנכונה תקרא את זה, תמצא את ג’ייסון, וסיפור אהבה חדש יתחיל”.
“הטור נגע ללב כל כך משום שהיה חיובי, מלא באהבה ובתקווה”, אומר גריי, “בעוד יחס חיובי כזה נראה לנו מוזר, המחקר שלנו מוכיח כי הוא למעשה טיפוסי ומייצג”.
החוקרים החלו לתהות על החוויות הרגשיות של הגוססים בעקבות מילים אחרונות של אסירים נידונים למוות בטקסס, שתועדו על ידי משרד המשפטים במדינה. הם התפלאו לגלות עד כמה חיוביים היו הדברים והחליטו לבדוק אם היחס שלנו למוות ולגסיסה מוגבל לחוויות שליליות.
במחקר הראשון גריי והצוות ניתחו פוסטים בבלוגים שכתבו חולים סופניים מסרטן או ALS. הם בחנו בלוגים אשר כללו לפחות 10 פוסטים במשך שלושה חודשים לפחות ואשר הכותב שלהם הלך לעולמו תוך זמן קצר מכתיבת הפוסטים. לשם השוואה, החוקרים ביקשו מקבוצה של גולשים לדמיין כי הם אובחנו בסרטן סופני וביקשו מהם לכתוב פוסט במחשבה כי נותרו להם כמה חודשים לחיות.
החוקרים נעזרו באלגוריתם כדי לסרוק את הפוסטים בחיפוש אחר מילים המתארות חוויות שליליות וחיוביות כמו “אימה”, “פחד”, “שמחה” ו”אהבה”. התוצאות הראו כי פוסטים שנכתבו על ידי חולים סופניים כללו הרבה יותר מילים חיוביות ומעט מילים שליליות ביחס לאנשים שדמיינו כאילו הם עומדים למות. על פי הממצאים, החוקרים גילו כי השימוש במילים חיוביות רק גבר ככל שהחולים קרבו אל מותם, בעוד ששיעור מילות הרגש השליליות לא גבר.
במחקר שני, החוקרים ערכו בדיקה השוואתית דומה של המילים האחרונות שכתבו נידונים למוות לעומת מילים של גולשים שהתבקשו לכתוב פוסט במחשבה שהם אסירים שנידונים למוות. גם במקרה זה התברר כי המילים של האנשים שנידונו למוות היו פחות שליליות ויותר חיוביות מאשר אלה שלא עמדו למות.
הן הנידונים למוות והן החולים הסופניים התמקדו בדברים שהופכים את החיים למשמעותיים, בהם דת ומשפחה, באופן שמרמז כי אלה עשויים להפחית את החרדה מפני המוות הקרב. החוקרים מציינים כי הממצאים האלה לא חלים לגבי כל האנשים הנוטים למות. עדיין לא ברור אם אנשים שחווים חוסר ודאות גדולה באשר לחייהם או אנשים שמתים מזיקנה מבטאים רגשות חיוביים דומים בימיהם האחרונים.
הממצאים מעידים כי הציפיות שלנו מהמוות אינן בהכרח תואמות למציאות של המוות, מה שעשוי להשליך על האופן בו אנו מטפלים ומתייחסים בחולים סופניים. “המערכת הרפואית היום מוכוונת ביחס למניעת מוות. הגישה הזו מושפעת מראיית המוות כנוראית וטרגית”, כותבים החוקרים במחקר, “אפשר להבין את הגישה הזו על רקע תפישות תרבותיות של המוות, אך הממצאים שלנו מעידים כי המוות חיובי יותר מכפי שאנשים חושבים”.
