המגזין הקנדי Now Toronto פירסם לאחרונה את גיליון הגוף השנתי השני שלו.
הגיליון מוקדש לתושבי טורנטו עם סיפורי גוף מגוונים להפליא, כמו הסיפור של המתופף סטיבן באוולס, שסיפר איך לאחר ששבר את גבו זה גרם לו להיות יותר אמפטי לאנשים אחרים.
“בעבר, כאשר חציתי את הכביש, הייתי מתרגז אם מישהו היה הולך לאט לפני”, הוא סיפר, “עכשיו אני מבין שלא ידעתי מה נדרש מהם כדי לעבור את הדרך הזו ואני מוקיר אותם על כך”.
פעילת זכויות האדם אקיו מרון מדברת על המציאות של חיים בגוף של אישה שחורה:
“קשה לי בכל פעם שהשוטרים עוצרים אותי”, היא מספרת, “הם שולפים את האקדחים ואני לא יודעת אם אלה רגעיי האחרונים. האם עלי להתקשר לבתי ולמשפחתי ולספר להם שאני אוהבת אותם? כל יום עשוי להיות יומי האחרון בגלל העור שבתוכו אני נמצאת”.
זיקה דצ’רם, אמנית ברולסק ודיילת מדברת על האפליה הגזעית והמיגדרית שהיא חוותה בידי אחרים:
“זה לא משנה עד כמה העולם מנסה לדכא אותי”, היא אמרה, “אני אעמוד על העקבים האלה, עירומה, לפני כולם, אחזיק במאוורר כדי לצנן את עצמי מכל המאבקים, אעשה את עצמי יפה ואעמוד בגאון”.
המאמן האישי ומדריך הנוער אדם בן מספר איך שמנופוביה בגיל צעיר ממשיכה להשפיע על ההערכה העצמית שלו:
“הייתי אחד מהילדים האלה שסבלו ממשקל עודף”, הוא אומר, “כך שחוויות רבות שלי עוצבו על ידי היותי שמן, לא מושך ולא אוהב את עצמי. אפילו הצילום הזה טראומטי בשבילי. לפשוט את בגדיי לפני אנשים עקב האינסטינקט הישן לגונן על עצמי”.
הסופרת ואמנית הבמה קייטי סליי מספרת למה עבורה עירום הוא נקודת חוזק:
“הגוף שלי נוכס על ידי אנשים ללא רשותי בכל כך הרבה הזדמנויות – אמרתי פאק איט, אני תובעת בעלות על גופי מחדש”, היא אמרה, “תוכלו לעשות לי מה שאתם רוצים אבל אני עדיין אשאר כאן, בגוף הזה ולא אתבייש”.
הפליטה והפעילה המהממת ביקו ביוטה, שתמונתה מתנוססת בשער, מספרת על דימוי הגוף המשתנה שלה כאישה טרנסית, כמו גם על חוויות החיים בבית מחסה:
“עבור חבריי הפליטים בית המחסה היה המקום הראשון בו הם יכלו להיות בלי חשש שמורדים ירו בהם, שייאכלו על ידי חיות פרא בלילה, שיוכו או ייאנסו על ידי חיילים”, היא אומרת, “שמעתי את הסיפורים של כולם והבטחתי לעצמי כי כאשר אנהל את בית המחסה אקדיש את חיי כדי שקולם של הפליטים יישמע משום שהם החלשים ביותר בינינו”.
בו הדג’ס, אחד המאמנים של נבחרת קנדה בכדורסל נכים, מספר על התפקיד שלו בייצוג אנשים נכים שונים:
“זה מאוד קל להפוך זכר לבן ואתלטי כמוני לדמות ייצוגית של נכות ולקרוא לזה גיוון”, הוא אומר, “ועדיין אני חושב שלהציג נכים בתקשורת עדיף על פני לא להראות אותם בכלל. אולי אם אראה לאנשים כמה אני מרגיש בנוח בעור שלהם זה אולי יעורר השראה בחברה להרגיש בנוח יותר עם גופם של אנשים נכים”.
