הפוסט פורסם במקור באתר Wait But Why

הנה תמונה המתארת את תוחלת החיים האנושית: 

בשנים:

בחודשים:

 ובשבועות:

 ובימים:

כל נקודה מייצגת יום בחיים שלכם: שלישי, שישי או שבת. אדם בר מזל ימלא את כל הנקודות האלה ויחיה עד גיל 90. 

90 שנים על פיסת נייר אחת.

אבל הנה נקודה מעניינת אחרת: במקום למדוד את החיים שלכם ביחידות של זמן, תוכלו למדוד אותם על פי אירועים או פעילויות. הנה דוגמה אישית:

אני בן 34, אז אפשר להיות אופטימים ולומר שאשאר בסביבה עד גיל 90. אם זה נכון, נותרו לי פחות מ-60 חורפים:

הים קפוא ולרוב אני לא אוהב לשחות, אך יוצא לי לצאת לשחייה בים פעם בשנה. כמה שזה מוזר, ייתכן שנותרו לי עוד 60 שחיות בלבד:

אבל מי סופר? אני קורא חמישה ספרים בשנה. אז למרות שנדמה לי שאקרא אינסוף ספרים בעתיד, למעשה נותרו לי לבחור רק 300 ספרים לקרוא, בהנחה שלא אעשה לוג אוף לחיים האלה בלי לצלול לתוך כל אותם הסיפורים האחרים לפני כן.

במהלך חיי נערכו כשמונה מערכות בחירות לנשיאות ארצות הברית. כנראה שאעבור עוד תשע מערכות בחירות כאלה אם שום דבר לא ישתבש. 

 
כנראה שאמשיך לאכול פיצה פעם בחודש, כך שצפויות לי עוד 700 פיצות בחיים. אני אוכל מזון סיני פעמיים בחודש ובכל פעם אני זולל שש כופתאות, כך שצפויות לי לא מעט כופתאות בהמשך חיי!

אבל לא על זה חשבתי באמת. רוב הדברים שציינתי קורים בתדירות דומה במהלך כל שנה בחיים, כך שהם מתפזרים באופן דדי שיוויוני במהלך הזמן. אם עברתי כבר שליש מחיי, עברתי כשליש מהחווויות האלה.

חשבתי על חלק ממש חשוב בחיים, שלא כמו הדוגמאות האלה, לא מתפזר באופן שיוויוני במהלך הזמן. 

מערכות יחסים

חשבתי על ההורים שלי, שנמצאים בשנות ה-60 שלהם. במהלך 18 השנים הראשונות, ביליתי עם ההורים שלי כ-90% מהימים שלי. אבל מאז שעזבתי לקולג’ ולאחר מכן עברתי לבוסטון, ראיתי אותם בממוצע רק חמישה ימים בכל שנה, למשך ממוצע של יומיים בכל פעם.

אלה 10 ימים בשנה, כ-3% מהימים שביליתי איתם בכל יום בימי ילדותי.  מאחר והם בשנות השישים שלהם, בואו נהיה אופטימים במיוחד ונאמר שאני אחד מהאנשים ברי המל שההורים שלהם יחיו גם כשהם יהיו בני 60. זה ייתן לנו כ-30 שנים נוספות של חיים יחד. אם משך הזמן של 10 ימים בשנה יימשך, זה משאיר לי 300 ימים עם אבא ואמא. פחות מהזמן שביליתי איתם בכל אחת מ-18 שנות ילדותי.

כשמביטים במציאות, מבינים שעל אף שאתה לא בסוף החיים שלך, אתה עשוי להתקרב לסוף משך הזמן שאתה מבלה עם כמה מהאנשים המשמעותיים בחיים שלך. 

אם אפרוש את סך כל הימים שאי פעם אבלה עם הוריי – בהנחה שאני בר מזל ככל שניתן – המציאות הזו הופכת ברורה וחדה:

מתברר כי כאשר סיימתי בית ספר תיכון, ניצלתי כ-93% מהזמן שלי יחד עם ההורים. כעת אני נהנה מ-5% מהזמן שנותר. אנחנו לקראת הסוף.

אותו סיפור עם אחיותיי. לאחר שחייתי איתן בבית במשך 10 שנים ו-13 שנים בהתאמה, אני חי עכשיו בצד השני של המדינה ורואה כל אחת מהן במשך 15 ימים בכל שנה. זה משאיר לנו 15% מהזמן המשותף לבלות יחד, בתחזית אופטימית.

כך גם לגבי חברים ותיקים. בבית הספר התיכון ביליתי לא מעט עם ארבעה חברים במשך חמישה ימים בשבוע. במשך ארבע שנים ערכנו עד 700 מפגשי חבר’ה. כעת כולם מפוזרים ברחבי המדינה ולכל אחד חיים משלו, ואפשר לקבץ את כולנו יחד אולי 10 ימים בכל עשור. החבר’ה ב-7% האחרונים מהזמן המשותף שלהם יחד:

אז מה אפשר לעשות עם כל המידע הזה? 

אם מניחים בצד את התקווה הסמויה שלי שהתפתחויות טכנולוגיות יאפשרו לי לחיות עד גיל 700, יש לי שלושה לקחים:

1. חשוב לחיות קרוב לאנשים שאתם אוהבים. כך יישאר לי פי 10 זמן עם האנשים שחיים בעיר שלי מאשר אנשים שחיים במקומות אחרים.

2. סדר עדיפויות זה חשוב. הזמן הנותר לכם פנים מול פנים עם אנשים קשור קשר ישיר עם המיקום של אותם אנשים בסדר העדיפויות שלכם. ודאו שסדר העדיפויות שלכם נקבע על ידיכם ולא על ידי תת המודע שלכם או על ידי השגרה.

3. זמן איכות קובע. אם אתם ב-10% האחרונים שלכם עם אדם אהוב, זכרו זאת כאשר תהיו איתם והתייחסו לזמן כפי שהוא באמת: יקר ערך.