עוד בתיכון כשנאלצתי לרוץ למרחקים במסגרת שיעורי התעמלות רציתי למות ושיניחו לי. הייתי מעולה בריצות קצרות אבל בכל פעם שנדרשתי לצלוח יותר מ-100 מטר זה היה גורם לי מחשבות אובדניות. “האם הסיוט זה אי פעם ייגמר?”
כשהבנתי שלמרות האופטימיות עדיין נותר לי סיבוב ריצה שלם רציתי לפרוץ בבכי. היום אני לא זזה מהספה אבל פיתחתי עם השנים אהדה, שלא לומר הערצה של ממש, לכל מי שמזיז את התחת ויוצא לרוץ מרצונו החופשי. ברור לי שזה בריא, חכם ומומלץ. הם מנקים את הראש ככה. אידיליה.
על מה הם חושבים בני תמותה אלה בזמן הריצה? מה המחשבות שרצות להם במוח? הייתם מצפים לתובנות גדולות, המצאות חדשות אבל האמת המרה היא כפי שעולה ממחקר, שהם פשוט חושבים כמה אומללים הם.
במסגרת הניסוי, 10 אנשים הרצים בקביעות תיעדו את המחשבות שלהם במהלך ריצת ה-12 ק”מ שלהם. חוקרים ניתחו את מחשבותיהם אשר התפזרו על פני 18 שעות של חומרים וגילו שהאנשים האלה סובלים ובגדול.
40 אחוז מהמחשבות הוקדשו למדידת המרחק והצעדים של הרצים ו-28 אחוז מהמחשבות הוקדשו לסביבה בה הם רצו. כלומר, מרתק זה לא היה. 32 אחוז מהמחשבות של האנשים הסתכמו במחשבה זו:
ד”ר אשלי סמפסון מאוניברסיטת קליפורניה אשר ערכה את המחקר מאמינה שהממצאים יעזרו להבין איזה מחשבות יביאו לביצועים טובים יותר. היתרון במחקר הוא איסוף החומר בזמן אמת, איך שזה קרה בפועל ולא מסתמך על זיכרונות הרצים עצמם. בעתיד היא מתכוונת לחבר את הממצאים למידע סביב מסלולי הריצה שלהם דרך ג’י.פי.אס כדי להבין אילו מחשבות עולות ברגעים ספצפיים, מה שיעזור לשיפור ביצועים והבנת המצב המנטלי של רצים. לא יודעת מה איתכם אבל כל המידע בעולם לא יעודד אותי להתחיל לרוץ ברגע זה. דברו איתי על זחילה.
המחקר החדש מתפרסם בכתב העת International Journal of Sport and Exercise Psychology ב-25 ביולי, 2015.
