ב-1993 הפסיכולוג קרייג האני התחיל לחקור את האפקט של בידוד באחד מבתי הכלא המאובטחים ביותר בקליפורניה.
כעבור עשרים שנה הוא חזר לבית הכלא “פליקן ביי סטייט” לאסוף מידע למחקר ופגש אותם אנשים מאחורי סורגים. “זה היה הלם, האמת”, הודה. המחקר כלל ראיונות עם 56 אסירים אשר העבירו בין 10 ל-28 שנה בבידוד. תוצאות המחקר שלו חושפות ממצאים עגומים והם המקיפים ביותר, לפי “ניו יורק טיימס“.
איורים של אסירים בבידוד
כ-75 אלף אסירים חיים ביחידות דיור המכונות SHU בבידוד מוחלט. זה ממש צינוק צר שם הם שוהים כ-23 שעות ביממה. בקושי הם מסוגלים להזיז ידיים ואין להם שום אינטראקציה חברתית. גם בשעות בהן הם אינם בבידוד הם מתקלחים, מקבלים טיפול רפואי ומתעמלים לבד.
הם חווים את מה שהאני מתאר “מוות חברתי”. הם התאבלו על חייהם החברתיים שנעלמו, האנשים שהכירו, המשפחות שנותרו בחוץ ועל עצמם. “רובם כן הבינו שהם איבדו את מי שהיו ולא היו בטוחים מה הפכו להיות”.
דרך Shutterstock
הם מתארים את הצינוק המבודד כ”מעבדת נשק” או “מקום לניסויים אנושיים”. אחד דמיין את בני משפחתו צופים איתו בטלוויזיה ושהוא מתקשר איתם. “אולי אני משוגע אבל זה גורם לי לחשוב שאני איתם”, הוא אמר. אסיר אחר התחנן לשופט שיגזור עליו עונש מוות. ב-1993 מצב האסירים היה רע, הם היו מטושטשים, מדוכאים, זועמים ועם שלל בעיות פסיכיאטריות. ב-2013 מצבם לא השתפר. 63 אחוז מהאסירים בבידוד סבלו מ”התמוטטות עצבים”. רק 4 אחוזים מהאסירים הרגילים חשו כך גם.
73 אחוז מהמבודדים סבלו מדיכאון קליני בהשוואה ל-48 אחוז מהאסירים ששהו באבטחה גבוהה. הדיכאון הממושך הזה השפיע על המוח של האסירים בבידוד, חלק ממנו, ההיפוקמפוס, התכווץ. זה החלק העוזר לנו ליצור זיכרונות חדשים, לעבד זיכרונות לטווח ארוך ולחבר אמוציות לזיכרונות האלה.
דיכאון “אכל” את החלק הזה במוח. אסיר אחד שהיה כלוא בבידוד במשך 29 שנה סיפר שהמצב השאיר אותו כמעט עיוור וללא חוש כיוון. “לא יכולתי לראות פרצוף בבירור באדם שעמד שני מטר ממני, אפילו את אמי או אחי לא זיהיתי. איני מצליח להגיע מפינה אחת בחדר לשנייה בלי ללכת לאיבוד. אני נבוך”. תוסיפו לכך את היעדר אור השמש, תזוזה פיזית ושום חיים חברתיים.
המחקר של האני הוא חלק ממאבק משפטי נגד התנאים הקשים באותו כלא שביקר וטענתו היא שהם אכזריים שלא כצורך ומפרים את החרם של החוקה האמריקנית. עשרות אלפי אסירים פצחו בשביתת רעב כדי לעורר שינוי ולמחות נגד מה שהם מכנים “התעללות”.
קונספט הבידוד שולב בתוכנית בתי כלא כבר ב-1890 ואסירים רבים השתגעו או התאבדו. זה הלך ונהיה פחות נפוץ אבל בשנות השמונים זה שוב חזר. למרות הממצאים והעובדה שזה באמת קשה מנשוא ואכזרי ברמה האנושית, בית המשפט העליון עדיין לא פסק אחרת.
