בשני האחרון פורסם סיפורה הטרגי של פייגי מאייר, יזמית סטארט אפ, שהתאבדה בקפיצה מהקומה ה-20 של בניין בניו יורק. ב”ניו יורק פוסט” בחרו לציין את יחסיה המנוכרים של מאייר עם משפחתה והעולם החרדי, אבל בדיווחים שפורסמו בישראל העדיפו לציין שמדובר ביזמית השרויה בדיכאון חמור כבר שנים.
מקור אחד סיפר שהיא סבלה לכאורה מסכיזופרניה ושהייתה דו קוטבית. “היא החליפה זהויות כמו שהחליפה גרביים”, ציין. מה באמת התחולל בנפשה לא נדע והסיבות הלכו יחד איתה.
מה אנחנו כן יודעים על מאייר? רק שהיא הייתה מפתחת ומייסדת סטארט אפ בת 29 עם עתיד מבטיח לפניה אבל כל זה התנפץ בבת אחת. על פי הדיווחים, הצעירה מרדה בדרך שייעדו לה ובחרה להיטמע בעולם החילוני. ניסו לשרטט שהיא נאבקה עם אותה החלטה גורלית לעזוב את העולם בו גדלה לעבר עצמאות. מרגע ההחלטה, כך נכתב, היא לקחה את גורלה בידיה אבל העבר רדף אחריה.
באותו יום נורא עד ראייה ראה אותה “רצה מבין ההמון וקופצת מהגג”. אחר כך התברר שמילותיה האחרונות לברמן היו “?Where’s the east deck”. היה זה סימבולי, הרי יהודים מתפללים בכיוון הזה, לכיוון ירושלים. מאייר בינתיים הלכה לעבר הקצה, הניחה רגל אחת מעבר למעקה ואז את השנייה. הברמן ניסה לעצור אותה אבל היא השתחררה ממנו וקפצה.
קשה לא לשקוע בהרהורים על הרגע הגורלי הזה. בתקשורת ציינו שהיא העלתה פוסטים נוסטלגיים ומשפחתיים שש דקות לפני קפיצתה. “משפחתי מנעה ממני שיהיו לי את התמונות שלי כתינוקת אז למצוא את אלה היה קול”, כתבה מעל אחת התמונות. מפיסות המידע שנחשפו מצטייר סיפור משפחתי סבוך. מגיל שלוש הבינה שהיא לא מאמינה באותה דרך חרדית ומשם זה היה חובה עבורה לצאת משם. זו ההרגשה שהוריה נתנו לה וכך עשתה. מאייר עזבה אותם ואת אמונתם הדתית.
היזמית הצעירה הייתה המייסדת של “אפטון”, סטארט אפ ניו יורקי לפיתוח אפליקציות. היא פיתחה כמה אפליקציות בתחום המסעדנות והחנייה. הפעם האחרונה שראו אותה היה כאשר בילתה באירוע אשר התקיים בבר בפינת השדרה החמישית ורחוב 27 במנהטן. לפני הטרגדיה הזו עמלה מאייר על אפליקציה המיועדת לבני נוער הומואים ולסביות חסרי בית. היא אף הייתה חברה בארגון שסייע לצעירים חוזרים בשאלה להסתדר בעולם החילוני. כלומר, הבחורה הזו עשתה דברים מדהימים והיא הייתה דמות מעוררת השראה עבור רבים.
בתקשורת פורסם שהיא סבלה מדיכאון ואושפזה שלוש פעמים וקשרו בין ההתאבדות לדיכאון שיזמים רבים נוטים לסבול ממנו אבל זו השערה בלבד. ברגע שנתקלתי בידיעה על האסון שוטטתי בדף הפייסבוק שלה. משהו משך אותי לעברה והסיפור שלה סיקרן אותי. לא כל יום בחורה צעירה כל כך מעזה לדלג בנחישות לעבר העולם הבא, במיוחד כאשר היא הייתה עסוקה בקידום משהו כה חיובי עבור האחר. קלטתי את תמונת הקאבר המצמררת שלה בוול. התצלום נלכד ב-1 ביולי: “Life is Beautiful”, בחרה לצייר. מאייר עומדת עם חיוך כאשר גבה אל הקיר. היא בחרה צבע ורוד ואופטימי. בדיעבד, אי אפשר לא להתרגז מול התצלום הזה. האם כבר כאן היא הייתה מדוכאת? האם זו הייתה בעצם קריאה מתוחכמת, הפוך על הפוך לעזרה? מישהי הגיבה מתחת לתמונה “הלוואי והיית מאמינה בזה”.
התצלום שהפך לקאבר בפייסבוק כה מתעתע
בקיר שלה היא גם צחקה על כלות בעולם החסידי: “חחח, האנשים שלי קורעים. שמים את הכלה עם רצועה ומכסים אותה כאילו הייתה השטן”, היא כתבה ב-5 ליולי. מצד אחד הפגינה זלזול כלפי העולם שעזבה ומצד שני השתוקקה לו. נכתב שגם אחרי מותה המשפחה המשיכה להפגין ניכור כלפיה. הם אף דחו את הלוויה ולא רצו, לפי מקור אחד, בהשתתפות חבריה של מאייר שביקשו לחלוק לה כבוד אחרון. בסוף חבריה הגיעו לחלוק לה כבוד אחרון.
אין זו הפעם הראשונה ובטח לא האחרונה בו כל קשר בין מה שמתפרסם בוול למציאות מקרי בהחלט. אינספור מחקרים מראים שאנשים ברשת מוליכים אותנו, הצופים, שולל בכל הנוגע לחייהם. מה אנשים מציגים ומה הם חשים הם שני דברים שונים ותמונות הן בכלל מתעתעות. כמה פעמים נתקלתם בתצלום של מישהו מחייך וחשבם “כמה טוב לו”, “איזה כיף לו, עושה חיים”. חיוך יכול להסתיר עולם ומלואו. אחד הפוסטים שהעלינו פה והפכו ויראליים היה על אימהות שסבלו מדיכאון לאחר לידה. אילו נתקלתם בפניהן לא הייתם מנחשים שהן שקלו לפני הקליק להתאבד בכלל, שהן לא רצו לצאת מהמיטה ושהן נתקפו בחרדות ורצון עז להיעלם. היו כמה פוסטים בנושא החמקמק הזה של אמת מול אשליה. נערה אחת שנראתה הכי שמחה התגלתה כסובלת מדיכאון. אי אפשר היה לראות.
הביטו בתמוונה של מאייר. האם ניתן היה לראות רמז לבאות? לא. רשת חברתית ארורה, לא מראה לנו את האמת על אנשים. מציגה לנו פוסטים ערוכים בפילטר ורוד. אנשים לא סומכים עלינו מספיק שנבין מה מתחולל בחייהם. הם נבוכים מכדי לתאר בפנינו, אין להם חשק להתחיל לכתוב. כבד עליהם. קל יותר לכתוב שהחיים יפים ולחזור לבכות. היי, הם באמת יפים אבל זה אנחנו שלפעמים חשים כמו חרא בבלון הוורוד הזה שלא פוצצנו בפני העולם.
לא מזמן ציטטו את אלקסה צ’אנג, איט גירל בריטית עם מלא עוקבים באינסטגרם על כל הקטע הזה של שואו אוף ברשת. היא סיפרה שפנתה למישהו שעקבה אחריו באינסטה וזרקה לו “ראיתי שממש היה לך כיף!” והוא היה עונה “ממש לא”. כלומר, הכל זה משחק ב”נדמה לי”. אם כולם מרמים אז למה אנחנו מאמינים למישהו? מחקר שפורסם השנה חשף נתונים מטרידים בנושא דיכאון בעידן הרשתות. כולנו רוצים להראות לעולם עד כמה אנחנו יפים, מצליחים, שמחים וחיים טוב עד ששכחנו שכולנו בעצם עובדים על עצמנו. אמנם רגעי שמחה ואושר מתרחשים אבל הרשת בנויה כך שאין לה מקום לדאון. אין לייק לבאסה. יש לייק לחיוך אופטימי שמאחל לחברים יום קסום. אין לייק לתמונה חשוכה ולמצב רוח באדמה.
אם יש דבר אחד שאפשר לקחת מהסיפור הזה הוא עד כמה אנחנו לא יודעים כלום על אף אחד באמת. אין תחליף ליחסים חמים ואמיתיים בעולם. נכון, לעולם הווירטואלי יש כוח אבל הנה, הרשת החברתית המחבקת לא הייתה שם עבור מאייר וספק אם תהיה שם עבורכם.
