כל כמה שנים משתנה אידיאל היופי לנשים הודות לשינויים חברתיים, כלכליים ותרבותיים. אפשר לראות את המהפכים בחיצוניות בין היתר דרך התבוננות על היופי האידיאלי של הוליווד. האידיאל הנשי מפעם יכול ללמד אותנו הרבה השינויים שהתרחשו באותן תקופות ולהבין את ההשפעה שלהם על אידיאל היופי הנשי. למרות הניסיון לפשט את ההיסטוריה, בכל תקופה היה יותר ממראה אחד שנחשב “אידיאלי”, אבל היו כאלו שבלטו יותר.
1890-1910: נערות גיבסון
עד לסוף המאה ה-19, האידיאל הנשי היה של אישה עם קילוגרמים עודפים. בתקופה זו משקל עודף סימל שפע כלכלי, בריאות ופוריות ורזון נקשר עם מצב כלכלי ירוד ומחלות. לקראת סוף המאה ה-19, משקל עודף הפך לשלילי, בין היתר כי נשים הפכו פעילות יותר בחיים הציבוריים ופעילות יותר פיזית. הן החלו לעבוד, להיות עצמאיות ועסקו בפעילות גופנית. המחוך החל להיעלם והבגדים החדשים הבליטו את הגזרה. ב-1890 עוד לא הייתה הוליווד, אבל היו “נערות גיבסון”, על שם המאייר צ’ארלס גיבסון. המראה החדש הונצח בידי המאייר ו”נערת גיבסון” האידיאלית הייתה גבוהה, עם חזה שופע ומותניים צרות, והגזרה שלה הייתה רזה ואתלטית יותר מכל האיורים שנעשו עד כה של נשים. “נערת גיבסון” הייתה ככל הידוע האידיאל הנשי הראשון ששווק באופן המוני בארה”ב.
שנות ה-20 הסוערות: הרזון נכנס לאופנה
לאחר מלחמת העולם הראשונה, הגיע שפל כלכלי הראשון. מצב זה השפיע על החשיבות של אורך חיים פעיל ושומן גוף נחשב כסימן לגרגרנות. נשים קיבלו זכות הצבעה והחלו להיות יותר ויותר עצמאיות. אידיאל היופי תאם את הרצון שלהן להשתחרר, בין היתר על ידי טשטוש המיניות שלהן והאיברים שקשורים לפוריות כגון שדיים וירכיים. כך נוצר אידיאל היופי החדש, שהיה מראה אנדרוגני ונערי והבגדים אותה עת דאגו לטשטש את הגזרה הנשית.
1930: מראה נשי ורך לצד דרישה לשחקניות גבוהות ורזות
Remember – everything JLo, Byoncé, Rihanna do on red carpet, no matter how barely-there, Mae West did 1st. #BBMAs pic.twitter.com/3MHJydD6ix
— Nathalie Atkinson (@NathAt) מאי 17, 2015
כתגובת נגד לשפל הכלכלי שהחל בסוף שנות ה-20 וליווה גם רוב העשור הזה, חזר לאופנה מראה רך יותר, “נשי” ומלא (למשל מיי וסט). אבל עדיין רוב נשות הוליווד היו רזות והמראה החדש כלל שחקניות גבוהות, עם מבנה גוף אתלטי. המראה האידיאלי הבליט קימורים אך הם לא היו רבים, בעיקר בגלל אורך החיים שהפך יותר ויותר אקטיבי וגדל בשימוש בפעילות גופנית. המראה של שחקניות כמיי וסט לא היה מבוקש כפי שנהוג לחשוב והיה יותר בגדר מקרה קיצון (למרות הצלחתה הרבה של השחקנית).
1940: המראה החזק
בתקופה זו נשים לקחו חלק רב יותר בכוח העבודה כשהגברים היו במלחמה והפכו עצמאיות יותר. כל אלו השפיעו על המראה האידיאלי החדש, בין היתר עבור נשות הוליווד. הגוף האידיאלי היה חזק, עם כתפיים רחבות, למשל כשל אווה גרדנר, יחד עם גוף רזה ו”ישר” למראה. המראה הזה עמד בניגוד די בולט למראות הרכים של העשורים הקודמים, והשחקניות המבוקשות היו בחלקן גבוהות יותר מבעבר. לצד זאת החלה גם מגמה של מראה מלא יותר שהמשיך גם אל תוך שנות החמישים, של נערות ה”פין אפ”, אך ההצלחה שלהן הייתה בעיקר מחוץ לגבולות הוליווד.
#KatharineHepburn the fast talking Hollywood icon is the oscar winner x4 performed Drama&Commedy #FilmStarForFriday pic.twitter.com/QqBXtJq3Hu
— Megan Ruth Lewis (@MeganRuthLewis) מאי 16, 2015
1950: תקופה של קימורים וגיוון
בין 1946-1964 מכונה תקופת “הבייבי בום”, שנוצרה כתוצאה מסיום מלחמת העולם השנייה. השינויים הובילו כמובן לשינויים במראה הנשי, כאשר הייתה חזרה ללוק המלא הרך והנשי יותר, לצד ציפייה שנשים ישארו בבית לדאוג לכלכלתו ולילדים. מצד אחד המראה האידיאלי היה כשל מרילין מונרו ואליזבת טיילור, שכלל הבלטת האזורים בגוף שמעידים על פוריות כחזה וירכיים רחבים, לצד מתניים צרות. אך לצד זאת גם היה מראה אחר, רזה וצר יותר, כדוגמת השחקנית נטלי ווד שהייתה רמז לבאות. ווד היא אולי דוגמא מצויינת לכך שגם בשנות ה-50 לא היה מראה אחד אשר שלט והוליווד לא חיפשה בהכרח שחקניות מלאות.
1960: השחקניות הופכות גבוהות ורזות יותר
בשנות ה-60 נשים ביקשו להשתחרר מהכבלים החדשים של תפקיד הרעיה והאם, לצד מהפכת המין שהתרחשה אותה עת. לכן, חזר בצורה קיצונית המראה הרזה והנערי משנות ה-20. הפעם האישה האידיאלית הייתה נערית ורזה הרבה יותר וגבוהה. שחקניות הוליווד הפופולאריות שהתאימו למראה זה היו אודרי הופבורן, גרייס קלי ועוד שורה ארוכה של כוכבות. זה היה אקט מחאה וסימן לסופו של עידן “הבייבי בומרז”, כשהמטרה של הנשים הייתה לתפוס מקום בחברה שאינו צר כתפקידה של רעיה ואם. זה היה העשור בו המראה הרזה המוגזם החל ולא עזב אותנו מאז.
1970: אמזונות ולוק אתלטי
בתקופה הזו החלו ניצנים של קשר שיהפוך היסטורי בין רזון לעושר כלכלי. בניגוד לתקופה הויקטוריאנית, בתקופה זו שומן נקשר עם חולי ומצב כלכלי רעוע ורזון נקשר לעושר (קיוו שמי שיש לו כסף יכול להרשות לעצמו לעסוק בפעילות אקטיבית בשעות הפנאי, לעשות ספורט ולשמור על הגזרה). המראה הפך אמנם אתלטי יותר ובריא למראה אך הרזון נשאר. האישה האידאלית של התקופה הייתה גבוהה עם רגליים ארוכות, אתלטית ומעט שרירית. נשים אידיאליות לתקופה היו ראקל וולש ופיי דאנאווי. מחוץ להוליווד הרזון היה קיצוני בהרבה והחלו דיווחים על עליה במקרי הפרעות אכילה ואנורקסיה.
1980: מראה חזק, רזה וחטוב
לצד משבר כלכלי נוסף שהגיע בעשור זה, התחזקה העצמאות הכלכלית של נשים ועלייה במעמדן בשוק העבודה. הן ביקשו להדגיש זאת במראה גופן. כך חזר שוב המראה החזק לאופנה אך בצורה קיצונית יותר משנות ה-40. הפעם, הנשים היו חטובות יותר ושריריות יותר וכן גבוהות יותר מהשחקניות של שנות ה-40, והדגש היה על רגליים ארוכות וחטובות, כמו דאריל האנה.
1990: הוליווד מגיבה מאוחר
תקופת ה”הרואין שיק” הגיעה אל הוליווד רק בשלב מעט מאוחר יותר. בעשור זה שלט המראה הרזה, אך דווקא קיבל שינוי לטובה והפך טבעי יותר, לפחות לזמן מה. האישה האידיאלית הייתה אמנם גבוה ורזה יותר מהעשור הקודם אך לא רזה מדי והמראה שלה היה טבעי והיא הייתה ובעלת חזה מלא. לזמן מה ג’וליה רוברטס הייתה אידיאל ליופי (ומשמשת ככזה עד היום).
2000: רזון חולני וגיוון קל
לקראת סוף שנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים מראה ההרואין שיק הגיע גם אל הוליווד. הלוק השולט היה ועודנו גרסה קיצונית יותר מקודמיה למראה הנערי של שנות ה-20 והשחקניות המועדפות הן רזות מאוד, גבוהות ושריריות ולרוב עם חזה קטן. אך לצד מגמה של צמצום פיזי ורזון חולני, הוליווד הפכה מעט מגוונת יותר. לצד נשים נעריות כקיירה נייטלי ואמה סטון, ניתן לראות גם שחקניות בעלות פרופורציות גופניות בריאות יותר כדוגמנת ג’ניפר לורנס. אם כי גם עבור אותן נשים “בריאות” יותר למראה, יש דרישה להצטמצם עוד יותר. כל אלו שבים ומחזקים את הקשר שנוצר בין יכולת כלכלית גבוהה ומעמד רם לבין רזון.
